ארץ חדשה, מנהגים חדשים, חשבתי שמן הראוי לגמול למארחים. בכל זאת לקחו אותנו בג'יפ גדול לסיבוב ארוך של כיף ברחבי האי. מחוף מושלם אחד אל חוף מושלם אחר, מכפר נופש אחד למשנהו, גן העדן לא נראה אף פעם יותר מוחשי. כשעצרנו לתדלק, הצעתי לשלם. כשהמונה נעצר הגשתי את השטר למתדלק. "סניור, אין לי מספיק עודף", אמר, מופתע מהשטר שהגשתי לו. רק אז הבנתי למה המארחים מתמוגגים מצחוק בתוך הרכב. הייתי הנדיב הישראלי שקנה מיכל דלק מלא לג'יפ שתיין, בפחות מחמישה שקלים.
יהודים מספרד הגיעו אל דרום אמריקה יחד עם הקונקיסטדורים כבר במאה ה־16, אך עבור רוב הישראלים מזוהה יהדות דרום אמריקה כצאצאי יהדות מזרח אירופה. הפוגרומים הגדולים בסוף המאה ה־19 הובילו מאות אלפים למצוא חיים חדשים בעולם החדש. הרבה בזכות ובסיוע הברון הירש ומפעל ההתיישבות החלוצי והחקלאי שייסד בצפון־מזרח ארגנטינה. אך בארצות כמו פנמה, ונצואלה, מקסיקו ואחרות, נוצרו גם קהילות יהודים של יוצאי צפון אפריקה, סוריה ועוד ארצות אסלאם.
כך הפך אבי להיות רב קהילת יהודים יוצאי צפון אפריקה על אי בקאריביים השייך לוונצואלה. מעבר לקוריוז על תוכי שלמד להגיד "אמן" כדי להשלים מניין, בשנים שבהן כיהן אבי כרב, נוכחתי לראות כיצד קורסת המדינה הדמוקרטית העשירה ביותר בדרום אמריקה, לאחד המקומות העניים והמסוכנים ביותר בעולם.
החיים באי הטרופי היו לרוב שלווים למדי, אך ביקור בעיר הבירה קראקס, הרגיש כמו קפיצה אל סט הסרט "בלייד ראנר". עיר ניאון עתידנית, נוצצת, מסוכנת. השילוב בין עושר מפקיע עיניים ועוני מופלג היה בלתי ניתן לגישור. התארחתי בשכונות פאר מסוגרות כבסיס צבאי, שומרים עם תלתלית בשער השכונה, שומר חמוש בלובי, ומלווים חמושים לכל נסיעה במכונית. מהמגדלים הגבוהים הבטתי מטה לראות שחומות הבטון הוקפו ברבבות עניים שמצאו מחסה מהגשם.
כששאלתי את מארחיי אם המראה לא טורד את שנתם, השיבו שהממשלה דואגת להם. בונים להם שיכונים? לא, הבירה כמעט בחינם, השיבו. במדינה שבה בירה ודלק היו זולים מפחית קולה, עלה הוגו צ'אבס לשלטון על קולות תומכיו העניים בהבטחות לשינוי.
עם מדיניות של טוקבקיסט, הלאים צ'אבס את תעשיית הנפט, משאב הטבע המרכזי של ונצואלה, ובתחילה היה נראה כאילו ההימור שלו הצליח. מחירי הנפט נסקו, כסף רב נכנס למדינה, עשרות פרויקטים של שיכון לעניים החלו להיבנות ואלפי רופאים יובאו מכל דרום אמריקה כדי לטפל בבריאות תושבי האזורים הנידחים. אך במקביל, "המעשים הבוליבריים", כפי שכינה אותם צ'אבס (על שם סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה), הבריחו את המשקיעים הזרים כמו את הוריי, כמו גם הרבה מבני האליטות הכלכליות שהחלו לחוש את האדמה בוערת משילוב נפיץ של דלק זול, בירה מסובסדת ושנאה יוקדת. ההידרדרות היתה הדרגתית. החדשות מהאי היו רעות, עוד חוק קיקיוני שמקשה על המסחר, עוד הערות אנטישמיות, ועוד משפחה שעוזבת. הקהילה המפוארת התחילה להתפורר.
ב־2013 קרו שני דברים ששינו הכל: מחירי הנפט התרסקו וצ'אבס, ששרד את ניסיונות ההפיכה נגדו (של המוסד - לטענתו), מת ממחלת הסרטן. ההידרדרות הפכה לצניחה חופשית בהנהגת היורש ניקולס מדורו, אינפלציה מטורפת של למעלה מאלף אחוז, בהלה לסחורות של ממש ובעיקר רעב שכבר לא ניתן לדכא באמצעות בירה או נפט. בנוסף, השאיבה הערפדית של הנפט מהאדמה ושחיתות הרגולציה הובילו להרעלת משאבי טבע כמו אגם מרקייבו שמימיו הפכו לשחורים מדליפות נפט. התמעטות דגי האגם והרעלתם מדרדרות גם את העיר השנייה בגודלה בוונצואלה אל תוך החור השחור של העוני והרעב.
הבטחות לשינוי // צילום: דויד פרץ
לאחרונה נבחר הנשיא מדורו לקדנציה נוספת. מתנגדיו טענו לזיוף הבחירות. השבוע ניצל הנשיא מניסיון התנקשות באמצעות רחפני נפץ. הארגון המסתורי שקיבל אחריות על ההתנקשות מבטיח שלא מדובר בניסיון האחרון. אני בהחלט מאמין להם. מספיק היה להתבונן במבט השוטם שהתנוסס בעיני הקבצנים בקראקס, המביטים אל העושר הבלתי אפשרי להם כבר לפני עשור, כדי להבין שהמעטה הדק של המטריקס עשוי היה להיקרע בכל רגע.
רבים מדי ששים להשוות בין ישראל לוונצואלה, על אף השוני המהותי בין המדינות והאתגרים המיוחדים להן. אך יותר מכל הדברים שניתן לעשות עבור אנשי הקהילה היהודית של ונצאולה שלא יכלו לעזוב בזמן, חשוב לזכור לאיזו תהום מידרדרת חברה ומדינה השוקעת בראייה סקטוריאלית, עצימת עיניים ופתרונות פופוליסטיים לבעיות מורכבות.
בוא'נה סטטיק הגזמת... לכאורה הגעתי כהורה מלווה לשתי בנותיי. זה שנתיים שאני מקווה לראות את סטטיק ובן־אל על הבמה. הצמד וג'ורדי מפיקם אחראים לגוף יצירה משמעותי ופורץ דרך המגדיר את צליל הישראליות כמרחב שבו לפופ מערבי ולמזרחיות ים־תיכונית יש מעמד שווה. מוזיקה שהיא יותר מתרגום לעברית של תרבות המערב, מוזיקה שיכלה להיווצר אך ורק כאן, בנקודת המפגש בין העולמות.
ההופעה עצמה היתה מפגן יוצא דופן של טינדר־פופ ופירוטכניקת פלייסטיישן. מופע מהוקצע שגרם לכל ההופעות שראיתי בעשור האחרון להיראות כאילו היו סרטים מגורענים בשחור ולבן שהוקרנו בהילוך איטי.
אך היה אירוע אחד שרומם את המופע מגבולות עולם הבידור. השניים העלו לבמה אורחת כבוד. רקדנית מלאת גוף העונה לשם פלג, אשר רקדה במרכז הבמה וברחבי ההיכל בצורה מעוררת השתאות. הבחירה לשים במרכז את מה שלרוב נדחק הצידה מעולם הפופ המודרני, ועוד למילות שיר שעוסק ב"ברבי", הבהיר לי היטב איזה מרחק עברו השניים מאז יצא השיר. הצמד הפנים את מעמדו כמעצב תרבות, וקיבל אחריות על עיצוב תודעת מעריציו הרכים והרבים.
ודווקא בשל כך התמלאתי אכזבת־אוהב כפולה כששמעתי את שירם החדש "גומיגם", אשר יצא השבוע. השיר שוב הולך כמה צעדים אחורה ומחפצן נשים דרך גופן. עם זאת, רבים מאלו שתוקפים את הצמד על העניין היו השבוע בהופעתו של בריאן ווילסון, סולן הביץ' בויז, שכתב גם הוא שירי פופ שמימיים לצד שירים מחפיצי נשים. העובדה שמדובר בפרקטיקה עתיקה של עולם הפופ, החל מ"נערות קליפורניה" ועד "גומיגם", אינה נותנת הנחה. להפך, מה שהיה מקובל לפני שישים שנה, צריך להישאר הרחק בעולם העבר, בעוד הצמד המצליח מוליך את מעריציו בבטחה תרבותית אל עולם העתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו