המקום: תוכנית הספורט של רדיו תל אביב; על סדר היום: הזכייה של ארטיום דולגופיאט במדליית הכסף באליפות אירופה והזכייה של פיטר פלצ'יק במדליית הארד בגרנד פרי בודפשט; אייל ברקוביץ' אומר לאופירה אסייג: "את יודעת מה המשותף לכל השמות האלה? שהם לא ישראלים". אחרי כמה שניות של מבוכה, "הקוסם" תיקן את עצמו וציין: "הם לא צברים". אז מהו מבחן הצבריות שלך, וכמו שהיה שואל המגיש יאיר לפיד: מה ישראלי בעיניך אייל ברקוביץ'?
ארטיום דולגופיאט, כוכב עולה בשמי ההתעמלות, עלה לישראל לפני תשע שנים. פיטר פלצ'יק, שעלה לישראל כתינוק בגיל תשעה חודשים, חי ונשם ישראליות וגם שירת בצבא. נניח לרגע לצורך הדיון שאפשר לדון בשאלת ה"ישראליות" של לונה צ'מטאי־סלפטר וחנה קנייזבה־מיננקו, שקיבלו את אזרחותן מתוקף נישואים לאזרח ישראלי (שהרי זה לא באמת משנה, מתוקף החוק במדינת ישראל הן ישראליות). פה מדובר ביהודים שנולדו באוקראינה, עלו לישראל בגיל צעיר, בדיוק כמו כל יהודי שעלה לארץ והפך לישראלי לכל דבר ועניין. ועל הדרך המשיכו להתאמן כמו מטורפים כדי להגיע להישגים עצומים בענפי הספורט שלהם.
הטלת הספק הזו סביב ה"ישראליות" של הספורטאים שלנו מתחברת מצוין גם לדעה שהשמיע ברקוביץ' לגבי כשירותו של ביברס נאתכו לשמש קפטן נבחרת ישראל, מכיוון שהוא לא שר את "התקווה" לפני משחקים רשמיים. הרי זה הגיוני לדרוש מבן העדה הצ'רקסית לפזם "נפש יהודי הומייה". במקום לקחת את הבחירה הזו בנאתכו ולהפוך אותה למשהו שאפשר להתגאות בו ולהשוויץ בו ברחבי העולם, מרדדים אותה לרמת הדיון של שירת ההמנון, כן או לא.
חבל שגם בכדורגל לא היו לנו כמה "לא ישראלים בנבחרת". ג'ובאני רוסו ודגלאס דה סילבה התחננו, גם גוסטבו בוקולי וקרלוס גארסיה רצו. אולי איתם, היינו מגיעים למקומות שהצברים לא הביאו אותנו אליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו