לפני שלוש שנים הזדמן לי להתפלל תפילת נעילה של יום כיפור בבית הכנסת ״אנשי שלום״ בשיקגו. בסמוך לאגם מישיגן, עם הפרדה סמלית בלבד בין נשים לגברים, ובהשתתפות קהל צעיר ומגוון. הרגשתי שמצאתי את המקום הנכון לציין בו את אחד הרגעים החשובים בלוח השנה היהודי.
בין מאות המשתתפים בתפילה היה גם רם עמנואל, ראש העיר היהודי של שיקגו, ובעברו ראש הסגל בבית הלבן בתקופת הנשיא אובמה. בסוף הנעילה, רגע לפני שהקהל החל את תפילת הערבית של מוצאי כיפור, נעמדו כולם, כולל ראש העיר, והחלו לשיר בהתרגשות אדירה את ״התקווה״.
״התקווה״ מסמלת עבור היהודים שבחרו לא לגור בישראל, הרבה יותר מהמנון לאומי. היא מחברת אותם לממד נוסף בזהותם. בתפילת הנעילה נקשרה האמונה הדתית של המתפללים עם זהותם היהודית המחוברת בעבותות גם לישראל באמצעות שירת ההמנון הישראלי.
למיטב ידיעתי, יריביו הפוליטיים של עמנואל לא ניצלו את הרגע שבו נעמד ראש העיר שיקגו לשירת ההמנון הישראלי, כדי לתהות למי נתונה נאמנותו. ברור כי נפשו של עמנואל ההומה כיסופים לארץ הקודש, אינה פוגעת ביכולתו לשרת כנבחר ציבור אמריקני.
כך יש להבין את אלו שהניפו את דגלי התנועה הלאומית הפלשתינית בלב תל אביב כחלק מההפגנה נגד חוק הלאום. אמנם, בשונה מהיחסים המיוחדים הקושרים את ישראל וארה"ב, מפריד סכסוך דמים בין התנועה הלאומית היהודית והתנועה הלאומית הפלשתינית. אך כשם ששייכותם הסמלית של יהודי ארה"ב לישראל ולסמליה, אינה מפחיתה ממחויבותם האזרחית למדינה שבה הם חיים, לסמליה וחוקיה - כך גם רובם המוחלט של ערביי ישראל, מניפים דגלי לאום פלשתינים ובמקביל מבקשים להיות חלק אינטגרלי ממדינת ישראל ואזרחים שווים בה.
דגלי פלשתין המעטים שנראו בהפגנה, אינם סותרים ואסור שיבטלו את הדרישה הבסיסית שעלתה מגרונותיהם של עשרות אלפי הערבים והיהודים שהשתתפו בהפגנה - שוויון בין יהודים, ערבים, דרוזים וצ׳רקסים. בניגוד לחוק הלאום המדרג בין קבוצות אוכלוסייה שונות על בסיס דתם וזהותם הלאומית, ומעניק לכל אחת מהן זכויות שונות, המפגינים דרשו שוויון זכויות לכל, ללא הבדל דת, גזע ומין. לא פחות.
על אף הניסיון להשחיר את פני המשתתפים, ההפגנה נגד חוק הלאום הייתה מופע מרגש של אזרחים מסורים, יהודים וערבים, המחויבים בראש ובראשונה למקום שבו הם חיים. אחרי כמעט 70 שנה של הפרד ומשול, מדובר אולי ביריית הפתיחה לניסיון יהודי־ערבי משותף להפוך את הארץ הזו למקום טוב יותר. דווקא דגלי ישראל ופלשתין שהתנוססו ביחד מעל ראשי אלפי המפגינים, הפכו את ההפגנה להתכנסות של פטריוטים ופטריוטיות, אנשים הבטוחים בזהותם הלאומית, ומבקשים ביחד עתיד טוב יותר.
ד"ר נעם תירוש הינו מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
