לחמדנות יש מחיר

נוחי דנקנר (63) הוזכר בתקשורת בעשור האחרון בצמוד לתואר "טייקון". במקור, שם התואר הזה מתאר שליטה בענף מסוים, אך בשימוש העברי שלו הוא בא לתאר דומיננטיות יתר - עם ניחוח שלילי. נוחי לא התחיל את האימפריה הכלכלית שלו מאפס. אביו, יצחק, הקים את "דנקנר השקעות" והיה, בין השאר, בעלים של מפעלי המלח בעתלית, שבהמשך היו מקור למחלוקת קשה עם המדינה. דנקנר השיג הערכת שווי לאותן קרקעות של 200 מיליון דולר ובאמצעות שעבודן רכש יותר מ־11.5% ממניות בנק הפועלים. 

נוחי לא המציא את מבנה השליטה של הפירמידה, שאפשר לו לחלוש על אימפריה של עשרות רבות של חברות חשובות במשק. ברבות הימים הוא משך אש, בעיקר בשל מחיקת חובות, אך לא רק. אולם כל אלה הם ברקע.

הפרשה שבה הורשע בשנה שעברה והשבוע עונשו הוחרף בעליון, היא פרשת הרצת מניות שבוצעה ב־2012. אולי מבחינת הרחוב הישראלי השבוע "נעשה צדק", אחרי ששמו של דנקנר החל להישמע יותר מדי בהקשר של איבוד ערך של מניות המוסדיים - כספי הפנסיה שלנו.

אלא שהסיבות שהביאו לקריסת האימפריה שלו - אי.די.בי, לא היו רמאות, גם אם אפשר לתייג את ההחלטות האלה כ"חמדנות". דנקנר דבק בהשקפה אופטימית מדי לעתיד והמשיך למנף את אחזקותיו לשיעורים שנסקו מעל השווי הריאלי של החברות שלו - יותר מ־9 מיליארד שקלים ב־2013.

בתקשורת הוא הוצג באופן מגחיך גם בשל החלטותיו וגם בשל החיבור שלו לרב איפרגן ("הרנטגן"). אלא שמכלול של נסיבות שוק רגילות הוא שהוביל אותו לאיבוד השליטה: נפילת השווי של סלקום היתה קשורה לשינויים רגולטוריים והחלטות אחרות כנראה התקבלו מתוך לחץ ותקווה, יותר מאשר קו ניהולי ברור. רכישת עיתון "מעריב" ורכישת מניות קרדיט סוויס, למשל, יכלו להביא תשואה שהיתה מצדיקה את המהלכים, או לכל הפחות ניתן להתווכח על טיבן העסקי.

בכל מקרה, הן הובילו לכך שדנקנר נאלץ לוותר על השליטה באי.די.בי ולהגיע להסדר נושים. באותו שלב של קריסה דנקנר קיבל את אחת ההחלטות האומללות בחייו. הוא עבר מהתנהלות עסקית להתנהלות עבריינית לחלוטין. בניסיון להציל את עורו הוא החליט להריץ מניות ולהשיג שער מניה גבוה יותר לפני הנפקה נוספת של יותר מ־320 מיליון שקלים ב־2012. לצורך כך הוא חבר עם איתי שטרום וחברת הברוקראז' שלו, ISI, וסייע לו להשיג הלוואות למימון רכישת מניות. באמצעות ההרצה הוא מנע נפילה חדה בשער מניות החברה, שאובייקטיבית היתה אמורה לצנוח. 

 

עמוד הקלון

רגע אחרי שדנקנר השיג הסכם עם נושיו, רשות ניירות ערך זימנה אותו לחקירה ראשונה שבה הוא הבין ש"עלו עליו". כתב אישום הוגש נגדו ונגד איתי שטרום ב־2014, וכעבור שנתיים הם הורשעו במחוזי.

בית המשפט כלל לא דן בשום היבט בניהול עסקיו, במינוף, בהסדרי החוב וכדומה, אלא בנקודה אחת - הרצת מניות החברה. העבירה הזו יכולה להתבצע על ידי כל סוחר ובעלים של חברה, בלי קשר למצבה. מי שמנסה ללמוד מהסיפור על מסרים של בית המשפט לעולם העסקי הוא לכל הפחות מרחיק לכת. מדובר בתיק של עבירות ניירות ערך והלבנת הון. לפיכך, המסר הוא לשוק ההון ולעוסקים בו, ובהקשר מדויק יותר - בעניין הרצת מניות. 

כידוע, השניים שהורשעו במחוזי, אצל השופט חאלד כבוב, המומחה בתחום, ערערו על כך בפני בית המשפט העליון. פסיקת העליון בעניינם ניתנה באופן חריג באמצעות דואר אלקטרוני. המערערים הופתעו כשקיבלו את זכות הבחירה בין שמיעת ההחלטה בדיון לבין קבלתה בדוא"ל והחליטו לוותר על הדיון. במשך 24 שעות רצו ספקולציות על משמעות ההחלטה וגם אחרי קבלתה לא ברור מה עמד בבסיסה.

 

ראוי למידת הרחמים? לא בטוח. נוחי דנקנר // צילום: אורן בן חקון

 

אולי ניתן למצוא רמז בסיכומו של השופט ניל הנדל, שבסיכומו הראשון והמפורט יותר הזכיר את הסיפור הבא: "בשנת 1814 בוצעה אחת מתרמיות ניירות הערך הראשונות בשוק ההון, ומהמפורסמות שבהן, כאשר דה־ברנגר לבוש במדי חייל בריטי הכריז קבל עם ועדה על ניצחונם של הבריטים במערכה מול נפוליאון, ומותו של נפוליאון בקרב.

"הכרזה זו הביאה לעליות בשערי איגרות החוב הממשלתיות של בריטניה, מה שאפשר לדה־ברנגר ושותפיו למכור אותן ברווח. דה־ברנגר ושותפיו הורשעו בעבירת קונספירציה, והעונש שנגזר עליהם כלל מאסר למשך 12 חודשים, כאשר בתקופה זו בכל יום בצהריים, הם ייכבלו לעמוד הקלון שמול הבורסה המלכותית למשך שעה אחת". אולי מידת הרחמים של השופטים היתה ויתור על אותו קלון שכרוך בצילום המערערים במהלך הקראת פסק הדין ואחריו. אותו פסק דין שקיבל את עמדת המדינה והאריך את מאסרם בשנה נוספת על הפסיקה החמורה של בית המשפט המחוזי.

 

בדרך למשחק הוגן

לא לחינם אמרו חז"ל שאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו. דנקנר הלך על הגבול הדק לא מעט פעמים, וניתן היה לפרש את החלטותיו בכל מיני דרכים. דרכו הדורסנית הביאה עליו ביקורת גם בתוך משפחתו והיא אף הובילה לפילוג המשפחה. דנקנר שילם מחיר ואיבד לא מעט חברות מרכזיות, כמו את מניות לאומי.

ניתן היה להתווכח על רמתו המוסרית כבר לפני כשני עשורים, כשהצליח להשיג הערכת שווי מנופחת לקרקעות המלח בעתלית, אך שום דבר מאלה לא הגיע לגזל ברמה של הרצת מניות. נראה שבית המשפט העליון החליט להחמיר בענישה דווקא משום שמדובר בעבירה מתוחכמת, שלא פשוט לחשוף. או במילים הציוריות של השופט הנדל: "הפרשה מושא הערעורים שלפנינו הינה מורכבת ולא שגרתית בראי עבירות התרמית בניירות ערך אשר נדונו עד כה בבית משפט זה. מורכבותה נובעת מטיבן של העבירות שבביצוען הורשעו הנאשמים, ומהערכים המוגנים על ידי עבירות אלו. עבירות שהגבול בינן לבין פעילות לגיטימית וכשרה, אינו ברור כאור השמש.

"מעשה פלילי המאופיין בתחכום מעין זה אינו זועק 'עבירה אני', בנבדל למשל מעבירת שוד מזוין, אלא דורש בחינה ובדיקה מקיפה, הן ביחס לעובדות והן ביחס לכוונה שבלב. אופיים של הערכים המוגנים באמצעות האיסורים הפליליים הינו כלכלי־פיננסי, ונוגע כמעט לכל אזרח, בין במישרין ובין בעקיפין". במילים אחרות, לא רק שמדובר בשוד של ממש, אלא בשוד מתוחכם של ציבור גדול מאוד של אנשים.

המסר הזה חשוב. לא רק שהוא לא יפגע בשוק ההון, הוא עשוי לסייע לו. הסיכוי שנרצה להשקיע במניות קשור ישירות לאמונה שמדובר במשחק הוגן. הבסיס להוגנות הוא האמונה שהמחיר נקבע בשוק אמיתי, על ידי חוכמת ההמון ולא על ידי מניפולציה. המסר של מערכת המשפט כעת הוא שהמניפולציה לא משתלמת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו