קובץ הנתונים הממשלתי על פריסת הקלפיות בבחירות הקרובות בירושלים הוא לכאורה מסמך טכני ומשמים. אלא שעיון מדוקדק בו מעלה נתון מפתיע ומקומם: 193 נקודות קלפי יפוזרו בעיר ב־30 באוקטובר הקרוב, אך רק 6 מהנקודות, 3 אחוז בלבד, נמצאות בשכונות ערביות, לעומת 187 נקודות קלפי, 97 אחוז, בשכונות היהודיות. גם אם בכל נקודת קלפי יש לא פעם יותר מאשר תיבת קלפי אחת, אין שום היגיון להעניק ל־40 אחוז מאוכלוסיית העיר כמעט אפס נקודות כתובות הצבעה.
בחישוב מהיר נגלה כי מדובר בנקודת קלפי אחת לכ־33 אלף בעלי זכות בחירה בשכונות הערביות, לעומת ממוצע של כ־2,300 בעלי זכות בחירה לנקודת קלפי בשכונות היהודיות. הנתון המוזר הזה, שנחשף במכון ירושלים למחקרי מדיניות על ידי יאיר אסף שפירא, נראה כמו "פיגוע" ישראלי מתוכנן באפשרות הבחירה של ערביי מזרח ירושלים. הוא כמעט מסכל מראש את האפשרות הכה מדוברת, שהפעם רבים מקרב 200 אלף בעלי זכות הבחירה במזרח העיר ישתלבו סוף־סוף במשחק הדמוקרטי העירוני, ויפסיקו להחרים את הבחירות כמנהגם מאז 1967.
רק 1.6 אחוז מבין בעלי זכות הבחירה במזרח ירושלים הצביעו בבחירות העירוניות הקודמות, ב־2013, אלא שהפעם מנשבות במזרח ירושלים רוחות אחרות. סקר מקיף שביצע בראשית השנה המרכז הפלשתיני לדעת קהל בקרב ערביי מזרח ירושלים, לימד שכ־60 אחוז מתושבי מזרח העיר רוצים להשתתף בבחירות הקרובות לעיריית ירושלים ולהשפיע לראשונה מבפנים. קרוב לשני שלישים סבורים כי הגיעה העת להפריד בין הזירה המוניציפלית, לבין היעדים הלאומיים הפלשתיניים, התיאורטיים לפי שעה. רבים בשכונות הללו מודעים סוף־סוף לכך שהדרך לתקציבים העירוניים - אלה שלאורך שנים זרמו בעיקר למערב העיר - עוברת דרך השפעה פוליטית במועצת העירייה, והם גם מדברים על כך בגלוי.
לא לעצור את תהליך השינוי
השינוי הזה, לפחות ברמת הכוונה והרצון, הוא נגזרת טבעית ממגמות הישראליזציה שמעמיקות במזרח ירושלים בשנים האחרונות: יותר לומדי עברית, יותר מסיימי בגרות ישראלית, יותר דורשי אזרחות ישראלית, ומרקמי חיים משותפים רבים בין יהודים לבין ערבים. תיארנו אותם כאן לא פעם בתקופה האחרונה.
ארגוני הטרור עושים כל שביכולתם לבלום את המגמה הזאת. בשטח דוהרת לא רק הישראליזציה אלא גם האסלאמיזציה. לקראת הבחירות בירושלים מאיימים גורמים לאומניים וגורמי אסלאם קיצוני על ועדי שכונות ועל פעילי שכונות מרכזיים ומועמדים למועצת העיר, שאם יצביעו, או יציגו את מועמדותם למועצה - יבולע להם. הוועד הפועל של אש"ף התריע רק לאחרונה כי השתתפות בבחירות עלולה להצביע על "הכרה דה פקטו בשלטון ובריבונות הישראלית בעיר". המופתי הירושלמי, שייח' מוחמד חוסיין, הגדיר כ"בוגד" את מי שישתתף בבחירות.
לישראל יש אינטרס מובהק בהשתתפות רחבה ככל שניתן של ערביי מזרח ירושלים בבחירות, ואף בייצוג שלהם במועצה. ראשית לכל זה עניין מצפוני־מוסרי: לאורך שנים ארוכות ביקשה ישראל שליטה במרחבי מזרח ירושלים, אך התייחסה לאוכלוסייה שם כאל סרח עודף. כמעט לא הושקעו כספים בפיתוח שירותים ותשתיות שם. ההבדלים בולטים לעין עד היום כמעט בכל תחום: מדרכות, כבישים, מערכות ביוב ומים, תאורה, גינון וחינוך.
לדאוג לכל הקהילות בעיר. בתי שועפט (ברקע) לצד פסגת זאב // צילום: רויטרס
השנים האחרונות בישרו שינוי. ראש העירייה ניר ברקת והשר לענייני ירושלים זאב אלקין, שמתמודד עתה על ראשות העיר, הבינו שלא ניתן עוד להחזיק במקל משני קצותיו. מי שמדבר על עיר אחת, חייב לדאוג לכל הקהילות שחיות בה, באופן שוויוני. ברקת ואלקין חברו יחדיו כדי לנסות לצמצם את הפערים העצומים, לא פעם פערים של אלפי אחוזים, בין מערב העיר ומזרחה. אלא שעשרות שנות הזנחה פתחו פער כה רחב, עד שאפילו 2 מיליארד שקלים שהוקצו עתה לערביי העיר - כסף גדול במושגים של מזרח ירושלים - הם לא יותר מטיפה בים הצרכים העצום של האוכלוסייה שם.
גם בשכונות נפל האסימון. השיח הפומבי באפשרות של השתתפות בבחירות, והעובדה שבבחירות הקרובות תתמודד רשימה ערבית למועצת העירייה (בראשות רמדאן דבש), מלמדים שגם התושבים הגיעו למסקנה שמספר מושבים במועצה וחברות בקואליציה העירונית יוכלו לעשות את ההבדל, לחולל התחלה של שינוי, ולהשפיע על חלוקה שוויונית יותר של התקציב העירוני.
מפחדים להגיע לקלפיות
אבל מוסר וצדק הם רק צד אחד של המטבע. לישראל יש גם אינטרס מדיני מובהק שערביי מזרח ירושלים ישתלבו סוף־סוף בעירייה. גם אם אין בכך הכרה במעשה המדיני של איחוד העיר, יש בכך הכרה והשלמה שלהם עם המציאות העירונית של עיר אחת, וזה לא מעט: כבר היום אומרים יותר ממחצית מהם בסקרים שהם מבקשים להמשיך לחיות בעיר אחת, תחת ריבונות ישראלית, אבל בשוויון. הצבעה שלהם תבטא זאת הלכה למעשה, ולא רק בסקרים.
בחודשים האחרונים שוחחו עימי תושבים במזרח ירושלים שמבקשים לממש את זכותם ולהצביע. הם הודו שהם מפחדים להגיע לקלפיות. מורא חמאס והג'יהאד עליהם חזק יותר מאשר מעטפת ותחושת הביטחון שישראל מתיימרת להעניק להם. ההיעדר הזה, שאינו מאפשר לערביי ירושלים חופש הצבעה אמיתי, לא רק שאינו מחמיא לזרועות הביטחון בעיר, הוא גם מקטין מאוד את הסיכוי שהתושבים הערבים יבואו לקלפיות. הפריסה המינימלית של הקלפיות במזרח ירושלים, כפי שמעיד קובץ הנתונים שפרסם משרד הפנים, מנמיכה עוד יותר את הסבירות שהם יממשו את זכות ההצבעה שלהם.
במכון ירושלים למחקרי מדיניות מציינים כי שלוש מנקודות הקלפי הערביות ממוקמות בבית צפאפא ושלוש נוספות בשייח' ג'ראח, בעיר העתיקה ובג'בל מוכאבר.
משמעות הדבר היא שלמעט בית צפאפא, כל בעלי זכות ההצבעה בשכונות הערביות האחרות בעיר (כ־190 אלף איש) צריכים להגיע לשלוש נקודות על מנת לממש את זכותם - כ־57 אלף בעלי זכות בחירה לנקודה.
בשכונות גדולות כבית חנינא ושועפט, אין אפילו קלפי אחת, והן מרוחקות עד 5 ק"מ מנקודות הקלפי. כיצד היו מגיבים תושבי קריית היובל שבדרום העיר, אם היו נדרשים להרחיק עד רמות או נווה יעקב הצפוניות כדי להצביע? האם היו טורחים בכלל?
החוקר יאיר אסף שפירא, שליקט את הנתונים הללו, מניח שמדובר במקרה של "ביצה ותרנגולת". כלומר, ככל שהאוכלוסייה הערבית בירושלים ממעטת לממש את זכותה להצביע, מפחית משרד הפנים את מספר נקודות הקלפי שמשרתות אותה וחוזר חלילה. אם זה נכון, זה חמור עוד יותר - ומהווה גול עצמי. ישראל כמדינה, ירושלים כעיר וכבירה, והתושבים הערבים שחיים בה יפסידו כולם, אם שוב יצביעו הערבים ברגליים, ויישארו בבתיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו