היעלמותם של המצביעים הדתיים

העיתונות החילונית כמעט שאינה עוסקת בכך, אך בתקשורת הדתית עולה שאלת היעלמותם של המצביעים הדתיים לקראת הבחירות הקרובות לכנסת, והופכת לנושא מרכזי. החשש במגזר הוא מפני חזרת התוצאות לכנסת ה־20, שהיוו את השפל העמוק ביותר זה שנים בגוש הדתי.

לכאורה, קורה דבר משונה: הריבוי הטבעי בקרב הקבוצות הדתיות - הן החרדים והן הדתיים הלאומיים - הוא הגבוה ביותר בחברה הישראלית כבר שנים רבות, ואחוז המצביעים מקרבן לכנסת גבוה במיוחד, אבל ייצוג הקבוצות הללו אינו משקף את חלקן באוכלוסייה.

מבט בתוצאות הבחירות מאז הכנסת ה־14 (ב־1996, שבהן עלה נתניהו לשלטון), מציג תמונה מעניינת ולא קלה להסבר. ב־1996 היו למפלגות הדתיות 23 נציגים בכנסת בלבד. עשרה בש"ס, תשעה למפד"ל וארבעה ביהדות התורה. שלוש שנים אחר כך, עלה חלקם ל־27, בעיקר בגלל זינוקה של ש"ס בבחירות על רקע משפט השוחד של אריה דרעי. המפד"ל ירדה לחמישה מנדטים, ויהדות התורה עלתה במנדט אחד.

בכנסת ה־16 (2003) ירד שוב חלקם של הדתיים, והפעם ל־22 מנדטים. בבחירות אלו השתתפה, לראשונה, מפלגת האיחוד הלאומי עם בני בגין, אביגדור ליברמן ואחרים, וזכתה בשמונה מנדטים. זו בוודאי לא היתה מפלגה דתית, אבל כיוון ששנים אחדות אחר כך חברה למפד"ל, חשוב להזכיר זאת. בבחירות לכנסת ה־17, ב־2006, עלתה "האיחוד הלאומי" לאחר חבירתה למפד"ל, לתשעה מנדטים, ש"ס זכתה ב־12 מנדטים ויהדות התורה בשישה. חברי הכנסת הדתיים, כולל אותם נציגים חילונים שהשתייכו ל"איחוד הלאומי", הגיעו ל־27.

ב־2009, בבחירות לכנסת ה־18, ירד מספרם ל־23. יהדות התורה ירדה לחמישה, ש"ס ל־11 והאיחוד הלאומי עם הבית היהודי זכו בשבעה מנדטים בלבד. עדנה היתה למפלגות הדתיות ב־2012, שבה הגיע מספר חבריהן בכנסת ל־30 (הבית היהודי, שכלל את האיחוד הלאומי, הגיע ל־12 ח"כים, ש"ס ל־11 ויהדות התורה קפצה לשבעה). אלא ששלוש שנים אחר כך, בבחירות 2015 לכנסת ה־20, נרשם שפל של 21 מנדטים (שבעה לש"ס, שישה ליהדות התורה ושמונה לבית היהודי). רק שלושה מנדטים פחות מ־18 המנדטים שהוענקו למפלגות הדתיות, בחירות אחר בחירות, בשנות ה־60 של המאה שעברה. הבוחרים הדתיים, בחלקם הגדול, פשוט מצביעים למפלגות חילוניות.

על רקע נתונים אלה אפשר להבין את הוויכוח במפלגות הדתיות בין השמרנים, המבקשים להדגיש את האופי הדתי המובהק של המפלגות והמאמינים כי ניתן יהיה להחזיר אל האוהל אנשים שנטשוהו, אם יובטח להם "הדבר האמיתי"; לבין מי שרואים ב"מסורתיים" את הפוטנציאל המשמעותי שלהם, ואשר מוכנים ללכת לקראתם עם סיסמאות של "כלל ישראל" ולהתיר להם להגיע במכונית אל בית הכנסת, או אף לא להיות מעורבים בפולחן דתי כלל, אך להזדהות עם המסר היהודי, עם המסורת ארוכת הימים ועם מי שמקיים אותה.

היחס למסורת היהודית חיובי ואוהב גם בקרב המיליונים שאינם מקיימים מצוות. אך האנשים הללו כועסים על כך שישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שחוקי האישות הדתיים בה הם חוקי המדינה (לבני כל הדתות) ואין בלתם. הם מתלוננים על שמחייבים אותם לפנות, בתחום זה, אל בתי הדין הרבניים, ושהאדוקים מונעים מהם תחבורה ציבורית בשבת ונאבקים כדי לפגוע בשבת החילונית גם במקומות שבהם אין היא מפריעה לדתיים. המחשבה שהמוני לא־דתיים יצביעו עבור מפלגות המצרות את צעדיהם רק אם ראש המפלגה הוא "סחבק", או שיש בין נציגיה גם חילוני אחד או שניים, היא חלום באספמיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו