לאחרונה סערה הרשת לנוכח תעמולת בחירות שהשיק מועמד למועצת תל אביב תחת הסיסמה "אנחנו או הם", שעסקה במסתננים. השמאל נדלק, ורץ להלשין לקרן החדשה לישראל כדי שתפנה ליועמ"ש בדרישה לאסור "קמפיינים של שנאה". עוד זה מדבר וזה בא, וכבר נחשפנו לתעמולה אנטי־חרדית מטעם מועמדים בבחירות העירוניות בחולון ובאשדוד, מה שעורר בתורו סערה בימין, שאף הוא הזדעק מ"קמפיין השנאה". ובכן, בטרם ניפול כליל תחת שלטונה של התקינות הפוליטית, כדאי לזכור כמה דברים.
ראשית, הפתעה: בני אדם שונאים. הם גם מתעבים, סולדים ונגעלים. זהו חלק מסך התכונות שניחן בהן ההומו־ספיינס. ועוד הפתעה: בני האדם מכוננים חברה פוליטית, ובמסגרתה גם ליכולת לשנוא יש חשיבות מרכזית. שהרי, אף על פי שהמין האנושי ניחן בסגולות נשגבות - כמו אצילות, אהבה, רוך וחמלה - בתחרות על משאבים וכוח, התכונות הללו מתאפסנות בארון, והרגשות השליליים גוברים.
אפשר לא לאהוב את זה ולקוות שזה ישתנה, אבל מדובר בתיאור עובדתי פשוט של טבע האדם והפוליטיקה. זו הסיבה שפחות או יותר משחר ההיסטוריה הפוליטיקה היתה עסק אלים במיוחד, וכללה רציחות, מלחמות אחים, קטטות המוניות ומה לא.
כאן נכנסה בשורת הדמוקרטיה: במקום לבטא את השנאה והתיעוב ההדדיים בהרג חסר אבחנה, נשלשל את כל הרוע הזה בקלפי מדי פעם, וננהל חברה הסכמית ושלווה. ערבים מפחידים אותך? חרדים מרתיעים אותך? מתנחלים מאיימים על שלוותך? מסתננים מבהילים אותך? סבבה לגמרי. הצבע למפלגת "נגד הפחדים שלך", והמתן לבאות. המנגנון הזה - שיש המכנים אותו בזלזול חסר אחריות "דמוקרטיה פורמלית" - הוא התשתית לסדר העולמי הנוכחי, שרומם את האדם משעבוד פוליטי וכלכלי לשגשוג חסר תקדים.
ואז בא השמאל. שטוף פנטזיות אוטופיות, ומפונק משנים ארוכות של שלווה דמוקרטית, החליט לא להסתפק בריסון השנאה וניתובה למנגנונים פוליטיים שלווים, אלא להכריז מלחמה על השנאה. בני אדם צריכים להפסיק לשנוא, הם אומרים. רק האהבה תנצח, הלאה הרגשות השליליים! כולנו רקמה אנושית אחת של שוויון, שיתופיות ואחווה.
בשם החזון הזה, הפכה השנאה ללא לגיטימית, עד שמנסים להוציאה מהשיח הדמוקרטי; כלומר, בערך. השנאה לדברים "הנכונים" נשארה, וכך בשם המאבק בשנאה נעשתה זו חובה אזרחית לשנוא כל מי שלא שותף למאבק הפרוגרסיבי לשינוי פני החברה. ערבים מפחידים אותך? גזען! להט"בים מאיימים עליך? הומופוב! פמיניסטיות מטרידות אותך? מיזוגן!
השנאה הצבועה של השמאל ידועה ומוכרת. אבל לקמפיין הטהרני נגד השנאה יש מחיר חברתי נוסף, כבד אף יותר, שעלול לאיים על יסודות הקיום של החברה הדמוקרטית עצמה. כולם יודעים שאי אפשר לכלוא את האהבה, אבל שוכחים שהדבר נכון גם ביחס לשנאה. אם אי אפשר לבטא את השנאה במסגרת נורמטיבית, היא תמצא לה פורקן בשדות אחרים. מי ששונא ערבים, חרדים, מתנחלים או מסתננים לא יפסיק לשנוא כי היועמ"ש אמר שאסור, או כי הקרן החדשה לישראל עשתה קמפיין "כולנו־אהבה־יחד־אחד־ישראל־עולם־זכויות". מה שלא לגיטימי בקלפיות, יהיה לנורמה ברחובות. התקינות הפוליטית לא יכולה לשנות את טבע האדם, אלא רק להחניק אותו ולהגביר את תסכולו. כשזה יקרה, נהיה בצרה. אז לכו לשנוא ב־30 באוקטובר, כי דמוקרטיות מתות בהשתקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו