בואו של הנגיד הגלובלי

נראה שיש קונצנזוס בעניין הצורך בחוקה ובשינוי שיטת הבחירות בארץ, ובדיוק בשל כך זה לא יוצא אל הפועל. צדדים שונים במפה הפוליטית היו רוצים את השינויים האלה, אלא שהחזון שלהם שונה. אבל, בלי ששמתם לב לכך, ראש הממשלה בנימין נתניהו שינה את השיטה - לא להלכה, למעשה. זו הסיבה ליציבות השלטונית בארץ בעשור האחרון. כשהוא יכול הוא מעדיף מינויים מקצועיים ולכל הפחות מינויים של אנשים שיפעלו עם הממשלה ולא נגדה. מבחינתו השר הוא "מזכיר המשרד", בדיוק כמו בארה"ב, שבה ה"שרים" הם מנהלי התחומים בעבורו. חיות פוליטיות קלאסיות היו נוהגות אחרת. בעבורם שרים היו אמורים להיות קודם כל קבלני קולות. גם יתר המינויים היו כאלה - אישים שיכולים להביא למנהיג רווח פוליטי בבחירות הבאות. זה לא שנתניהו אדיש לרווחים האלה, אבל הם לא השיקול המרכזי שלו. 

התפיסה המפא"יניקית לא היתה יכולה לבזבז מינוי כל כך חשוב ומרכזי במשק על מינוי "לשם שמיים". זה התחיל במינוי הנגיד הראשון של בנק ישראל, דוד הורוביץ, שהיה מוכר לציבור כמנכ"ל האוצר ומנהל בסוכנות היהודית. אם נוסיף דוגמאות ספורות, אז משה זנבר (1971-1976) היה בכיר באוצר ויו"ר בנק לאומי, משה מנדלבאום (1982-1986) היה פעיל פוליטית במועצת עיריית ירושלים, ומיכאל ברונו (1986-1991) היה פרופסור לכלכלה, אך גם מראשוני הפעילים ב"שלום עכשיו". כמובן שאלה והאחרים היו מוכשרים ועתירי זכויות, ומיותר לציין שפעילותם הפוליטית, או הציבורית, עומדת לזכותם ולא לחובתם. 

אלא שתפיסתם אינה העניין, אלא תפיסתם של ראשי הממשלה שמינו אותם. באופן מובהק ניתן לראות שנתניהו הוביל בדבקות תפיסה חדשה ועקבית, שלפיה תפקידו של הנגיד הוא קודם כל תפקיד מקצועי מובהק הדורש את שיא הכישורים האקדמיים, האמפיריים והפרקטיים. מעבר לכך הוא כרטיס הביקור של כלכלת ישראל, ולכן מדינת ישראל צריכה להיות גאה במעמדו בפני נגידי העולם, בפני משקיעים בעולם ובפני המוסדות הפיננסיים, כמו הבנק העולמי, קרן המטבע, חברות דירוג האשראי וכדומה. ד"ר קרנית פלוג, הנגידה היוצאת, לא התאימה לתפיסה הזו של נתניהו, ולכן לפני שהוא הציע לה מינוי קבוע, בתקופה שהיא שימשה ממלאת מקום של פרופ' סטנלי פישר, הוא ניסה להציע את התפקיד לשורה של כלכלנים בעלי שם בעולם. אחרי שנפסלו כמה מועמדים שהגיעו לקו הסיום, הוא נאלץ להציע לפלוג את התפקיד, כדי למנוע חוסר יציבות במוסד הזה.

 

עבודה משותפת

האמרה "במקרה מצאתי מציאה" מחמיצה את העובדה שחיפשת במקום מסוים, או לפחות היית באותו מקום וזה לא לגמרי מקרי. את פרופ' אמיר ירון ראש הממשלה ושר האוצר מצאו באקדמיה, באחד מבתי הספר היוקרתיים בעולם למינהל עסקים - וורטון, שבאוניברסיטת פנסילבניה. אישים בפרופיל דומה לזה של פרופ' ירון - מצטיין ומוערך באקדמיה, עוסק בתחומי הפיננסיים והמאקרו־כלכלה, יהודי פרו־ישראלי - מסתובבים בעולם בעשרות. אחרי הכל, אם נשפוט לפי המינויים בפועל של יושבי הראש של הבנק המרכזי בארה"ב, הפדרל ריזרב (ה"פד"), גם שם יש רוב לכלכלנים יהודים פרו־ישראלים מבריקים. 

פרופ' ירון, בן ה־54, שירת במשך חמש שנים בצבא (שוחרר בדרגת סרן), ביחידת הייעוץ הכלכלי לרמטכ"ל, ועשה את שני תאריו הראשונים בכלכלה באוניברסיטת ת"א, אלא שמאז ובמשך 20 השנים האחרונות הוא למד ועבד בארה"ב. שר האוצר משה כחלון אמר ל"ישראל היום" שהוא היה מעדיף מישהו ישראלי, "אבל הנה אנחנו מחזירים אותו ארצה". גם פישר העתיק את מקום מגוריו ארצה לצורך מילוי תפקידו. אלא שכאמור, לראש הממשלה חשובה יותר לתפקיד הארומה הגלובלית מהחספוס הישראלי. היתרון הגדול הנוסף הוא שנגיד מחו"ל אינו מחויב לאנשי עסקים בארץ ובמיוחד לא לעסקנים. 

נגיד בנק ישראל חתום על כל שטר כסף שאנחנו מחזיקים. זה נראה סמלי לחלוטין, אבל יש לזה משמעות גדולה. האחריות הראשונה של בנק מרכזי, ובחלק ממדינות העולם גם האחריות הבלעדית, היא שמירה על יציבות המשק. החתימה הזו מבחינתנו היא הבטחה אישית שיש לשטר הזה כיסוי ולכן כוח הקנייה שלו יישמר. לשמחתנו, כיום, מי שלא התנסה בטראומות כלכליות כמו האינפלציה התלת־ספרתית של שנות ה־80 בארץ, או קריסות כלכליות במדינות אחרות בעולם, עניין היציבות נראה ממש טריוויאלי - אבל ברור שבשביל יציבות צריך לעבוד. קשה לנטרל את ההשפעות הפיסקאליות - ההשפעות של מדיניות הממשלה על המשק - מההשפעות המוניטריות - של בנק ישראל; אבל ברור שרק בעבודה משותפת ניתן להשיג יציבות, וזו כיום לא הבעיה של כלכלת ישראל. 

 

פיקוח נכון

הבנק המרכזי מנהל את המטבע כחלק ממארג המטבעות העולמי. שמירה על יציבות השקל דורשת התייחסות גם לערכו מול מטבעות מובילים בעולם. זו הסיבה לכך שפישר האיץ את רכישות המט"ח, בעיקר רכישות הדולר. פלוג המשיכה גם בעניין זה את מדיניות הנגיד הנערץ. כשהיא נכנסה לתפקידה, בדיוק לפני חמש שנים, יתרות המט"ח של ישראל עמדו על כ־80 מיליארד דולר. כיום הן מתקרבות ל־120 מיליארד. בנק ישראל מממן את הרכישות האלה בעיקר מהנפקת "מלווה קצר מועד" (מק"מים) ומכירתם. במרבית המקרים הריבית שבנק ישראל משלם על אותם מק"מים גבוהה יותר מהתשואה על המט"ח שבו הוא מחזיק, שהיא ברוב הזמן שלילית. מעניין לראות מה תהיה עמדתו של פרופ' ירון בעניין זה, ומה יהיו הישגיו בניהול תיק ההשקעות של בנק ישראל בכלל. 

בשנים האחרונות הבנק הגדיל גם את שיעור החשיפה למניות בשוקי העולם, שעומד כיום על כ־12.5%, ויש סוגיות מקצועיות לחלוטין, שיש להן השפעה ישירה על כמות הכסף והן יונחו מיידית על שולחנו של הנגיד הנכנס. מדיניותו לעניין "מחיר הכסף", הריבית, מעניינת מאוד, אך כצרכנים אנחנו אמורים להתעניין אפילו יותר במדיניותו כלפי הבנקים המסחריים, שנהנו בתקופתה של פלוג. אמנם נרשמה התקדמות כלשהי בהכנסת תחרות במערכת, אך היא לא הבשילה לכדי מעשה. 

באפריל השנה, הפיקוח על הבנקים פרסם הנחיות חדשות שלפיהן הבנקים יכולים לנהל תיקי השקעות של לקוחות באופן דיגיטלי. המשמעות היא שהבנקים מצאו פרצה ברפורמת בכר, זו שהפרידה את העיסוק הבנקאי מניהול תיקי השקעות והם יכולים לחזור לשוק שהודרו ממנו. ואם הרשויות בארה"ב לא היו יעילות דיין, הרי הבנקים בארץ היו יכולים להמשיך לחגוג על הון שחור שאותו הם סייעו להעלים ממדינות ברחבי העולם. במילים אחרות, בנק ישראל לא הפריע להם לעשות זאת, כך שאתגרי הפיקוח, ובעיקר הכנסת תחרות לתחום, ניצבים בפני פרופ' ירון, שככל הנראה עומד להיות עסוק מאוד בשנים הבאות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו