לפי התסמונת הדו־קוטבית של השכנים המתגוששים, ישראל ועזה, המלחמה הזאת לא תסתיים עוד מאה שנים. אין אינטרס ולא יהיה אינטרס למנהיגות בעזה לסיים את המלחמה.
דווקא הבלגה וסירוב למלחמה הם המלחמה הבאה. לקטוע את הקשר בין קורבן ההופך לגיבור המשפיל את אויבו והופך לקורבן. לא לשתף פעולה עם המלחמה, כי אין בה פתרון. להמציא מושגים אחרים וערכים אחרים למי שהארץ הזאת ובני האדם שבה יקרים לליבו.
לאור האירועים בקיץ האחרון רציתי לנסח את החוויה הדו־קוטבית, התנועה הבלתי פוסקת בין זהות קורבן לזהות של גיבור, תנועה בין פחד עמוק, חרדת חורבן בית שלישי, לבין יוהרה וביטחון עצמי המביאים לנפילה.
החוויה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים היא חוויה בתוך סתירה בלתי פוסקת, כמיהה למקום בטוח אך גם צודק לעם היהודי, צבא חזק שיש לו זרועות ארוכות לצורכי מודיעין או מניעת פיגועים, אך דרישה שיהיה מוסרי.
הרצון לחיות במדינה ריבונית המסוגלת להחליט על גורלה, לצאת למלחמה ולנצח ולהישאר ערכית, מוסרית ורגישה. להיות ריבוניים משמעו לקבל אחריות לעבר ולעתיד של החברה והמדינה.
מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאות בשיא יהירותן וביטחונן העצמי להתגבר על כל צבא באזור; אך הביטחון העצמי מתפוצץ כמו בלון שננעץ בו קוץ. זה הזמן לראות את אתגר היציאה מסבב המלחמות. סטארט־אפ ניישן שבלון קטן מבעיר את שדות החיטה שלה.
לאן הולך כל הידע והתחכום המשגר לחלל לוויינים ומביא פרסי נובל, כשמדובר בבלוני ילדים? הישראליות התהפכה מדמות הקורבן חסר האונים, החי תחת איום, לגיבור שלקח גורלו בידיו והקים מדינה וצבא מפואר שהכריע בשישה ימים ארבעה צבאות. אבל הזיכרון ההיסטורי הארוך של חוסר האונים רודף אותנו בשני כיוונים. הוא מדרבן אותנו לא לוותר, להיות גיבורים ואחראיים לחיינו; אך בו בזמן מעלה רגשות אשמה מוצדקים.
כדי לנצח צריך להשכים ולהרוג, אך מולנו אין מעצמה, מולנו הולך ומתעצם הקורבן ששמו עזה. במעגל רחב יותר עזה הקורבן זוכה לאהדה עולמית, וככל שהקורבן יזעק, כך המקַרְבֵּן יסומן כפוגע בזכויות אזרח וכמי שהופך את עזה לבית כלא גדול.
מול עינינו גדל הקורבן שהוא גם אויב, שעושה אותו מהלך שכבר היינו בו. הוא נע מתודעת הקורבן, הפליט והנגזל, וזוכה לאמפתיה לסיפורי גבורה משלו. בתנועת מזלג דו־קוטבית הוא נע בין פיגועים ומנהרות טרור לבין שימוש בעפיפונים ובלונים.
היציאה מהגדרת הקורבן היא באמצעות סיפורי גבורה. המלחמה הבלתי פוסקת על הגדר עם ישראל - שהיא ה"אחר", התרבות המערבית, הזר במרחב הערבי - מספקת למנהיגות העזתית ולאדם הפשוט סיפורי גבורה, עניין, גיבורים מתים וגיבורים חיים, מורשת קרב, היסטוריה וזהות. עד שלא תושלם מלאכתה של עזה לבנות לעצמה מורשת שבה הקורבן הופך לגיבור ומשפיל את מי שעל פי תפיסתו גזל את חירותו, המאבק לא ייתם.
זוהי המלכודת שלנו וגם האתגר, לשנות את חיבוק הקורבן שהופך בעיני עצמו לגיבור. לראות את ה"אחר", ולא להזין את חיית המלחמה והשריפות בעוד קורבנות והשפלות. לצאת מהמלחמה שאין בה פתרון. לזרוע את השדות ולהתפיל מים כנגד כל הציפיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו