תומכי הביקורת השיפוטית על חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, מבססים את טענתם על עיקרון חוקתי, שלפיו תפקיד השופטים הוא "להגן עלינו מפני נציגינו". לשיטתם, קיים חשש שחברי הכנסת, בסמכות המכוננת שניתנה להם, יחתרו תחת ההסדר הדמוקרטי ויהרסוהו בדרכים חוקתיות.
אלא שטענה זו חותרת בעצמה תחת מושכלות היסוד של השיטה הדמוקרטית. מקובל להניח שבמדינה דמוקרטית, קבלת החלטות פוליטיות מגשימה את רצונותיו של רוב הציבור. רשויות השלטון הנבחרות נוטלות חלק עיקרי ולעיתים בלעדי בתהליכי הכרעה פוליטיים. בשיטת המשטר הישראלי, לא רק החלטות פוליטיות יומיומיות מוכרעות על ידי הנציגים, אלא גם התיקונים החוקתיים מצויים בסמכותם, כפי שנהוג במדינות רבות בעולם.
בהתאם לכך, התערבות שיפוטית בתוצרי המחוקק, גם כאשר הוא נושא סמכות מכוננת, מוצדקת רק בשני מקרים: כשמתקיים איום על הערכים הבסיסיים הנדרשים לתפקודו התקין של המערך הדמוקרטי - כמו הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי ועקרון השוויון הפוליטי - או כשההתנהלות הפרוצדורלית לקויה, ועולה חשש שרצון הבוחר לא יוגשם, למשל במקרים של זיוף קולות או חריגה מכללי תעמולת בחירות. להוציא מקרים אלה, אין להעניק לבית המשפט סמכות לביקורת שיפוטית על תוצרי חקיקה (יסודית). מדוע?
ראשית, ביקורת שיפוטית החורגת משמירה על "כללי המשחק" הדמוקרטיים הבסיסיים, מעלה חשש שהאליטה השיפוטית מנצלת את סמכותה כדי להשליט את תפיסת עולמה, בניגוד לרצון הציבור. הטענה כי נציגי הציבור חוטאים לעיתים לתפקידם, אינה מצדיקה את העברת הסמכות לבית המשפט והתערבות בהחלטות המחוקק. חוסר אמון ביחס לנציגי ציבור יכול לחול גם ביחס לשופטים עצמם.
שנית, מטרת ההליך הדמוקרטי היא הגשמת רצונו של הציבור. הניסיון להגדיר מראש את "תפיסות העומק של החברה", ולהפקיד את המערכת השיפוטית על ניסוחן של תפיסות אלה, חותר תחת האפשרות הטבעית, שהציבור מסוגל לגבש בעצמו עולם ערכים מלא. מדובר בפטרנליזם, כאילו האליטה השיפוטית יודעת יותר טוב מהציבור מה נכון עבורו. יתרה מכך, גישה זו מעלה את השאלה הסבוכה, האם בכלל אפשר להצביע על עולם ערכי חד־משמעי במדינה פלורליסטית?
ולבסוף, גם בהנחה שקיימת "תשובה נכונה" במחלוקת פוליטית, בסופו של דבר תפקידו העיקרי של ההליך הדמוקרטי הוא להעמיד לרשות הציבור מנגנון פוליטי לקבלת החלטות, שבאמצעותו יקבע את עקרונות היסוד ויעצב את המסגרת הפוליטית כרצונו. תהליך זה צריך להיעשות ללא התערבותם של מתווכי עמדה - כמו השופטים - גם במחיר שגיאה בהחלטתו. מבחינה דמוקרטית, אין לשופטים יתרון מובהק על פני הציבור בשאלות הנוגעות לפוליטיקה ולערכים.
נימוקים אלה מוליכים להערת אזהרה חוקתית: הענקת סמכות ל־15 חברי "מועצת חכמי המשפט" לדון באפשרות ביטול חוק יסוד הלאום, ובכך לעצב את ערכיה של המדינה, היא למעשה מתכון לכינונה של "מדינת הלכה".
דמיינו כי ביום מן הימים יישבו בבית המשפט העליון שופטים שצביונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית (או ליברלית) אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמם האישית. מה ימנע מהם לבטל חוקי יסוד אחרים, כגון חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? במצב הדברים הקיים, שום דבר.
מי שסומך על הציבור ומבקש להגן עליו, צריך לדעת לסמוך גם על נציגי הציבור שיבטאו את עמדותיו. הציבור יודע היטב מתי לשמר נציגים המבטאים כהלכה את עמדותיו, ומתי להחליף את הכושלים. כל גישה אחרת פירושה הרמת ידיים מהציבור ומהדמוקרטיה וטיפוחה של עריצות שיפוטית, גם אם קוראים לה "ליברלית".
ד"ר שאול שארף הוא מרצה במרכז האקדמי פרס ברחובות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
