"רצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה", פסקה בידענות יו"ר מרצ, ח"כ תמר זנדברג. הרוצח יגאל עמיר יושב בתאו בבית הכלא, ומתמוגג מנחת. הוא רואה כיצד נבנה סביבו מיתוס: הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה; הוא ניצח, דרכו צלחה. אם יש אי שם יגאל עמירים עתידיים, גם הם מאזינים ומפנימים את המסר. אם הוא הצליח, הם מהרהרים, גם אנו נוכל להצליח. אמירה חסרת אחריות שכזו טוענת את מוחם המעוות בתחמושת. אפילו אם היה גרעין אמת בטענת הניצחון של עמיר, ראוי היה להיזהר בשיח מסוכן זה. קל וחומר, כשהדברים חסרי שחר.
על פי המיתוס שזנדברג שוקדת על טיפוחו, אלמלא הרצח היה יצחק רבין מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד לחתימת הסכם הקבע; חוזה שלום סופי בין ישראל והפלשתינים וסיום הסכסוך.
הבלים. ערב הרצח הוביל הליכוד בראשות בנימין נתניהו על יצחק רבין בסקרים. בעקבות הרצח חל מהפך אדיר בסקרים, ושמעון פרס נהנה מיתרון של כ־40 אחוזים על נתניהו. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה ודחפו את המצביעים ימינה, לעבר נתניהו, היו הפלשתינים, בשרשרת פיגועי התופת בחורף 1996. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל היה מתחיל בנקודת יתרון לנתניהו, והתוצאה היתה דומה לניצחונו הגדול של אריאל שרון בעקבות גל הטרור אחרי פסגת קמפ דיוויד.
ואפילו אם רבין היה מנצח בבחירות, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לדימויו כיונה מדינית, כפי שהשמאל מתעקש לשווקו, רבין היה ניצי בתפיסותיו. ערב הרצח פרש את מורשתו המדינית בכנסת בנאום, שבו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967... ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר... להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
כמה רחוקים עקרונותיו מהצעותיהם של אהוד ברק ואהוד אולמרט, שכצפוי נדחו באש ובטרור פלשתיני. סמוך למותו, הקפיא רבין את הנסיגה מערי שומרון ויהודה עקב הטרור. מחליפו, שמעון פרס, שינה את המדיניות, נסוג מן הערים, והתוצאה ידועה.
גלי הטרור בעקבות הוויתורים בשומרון ויהודה, ולאחר ההתנתקות מחבל עזה, מעידים שהסכסוך אינו נובע מה"כיבוש", ולכן שום נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מסירובם של הפלשתינים לקבל את נוכחות היהודים בארץ ואת זכותה של ישראל להתקיים. השלום לא עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.
יגאל עמיר לא השפיע על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל היה ערפאת, שהוליך את רבין שולל. הטענה שהרצח הכשיל את התהליך משחררת את הפלשתינים מאחריות לתוקפנותם, ומסייעת לשמאל לחמוק מן האמת ההיסטורית: לא הרצח החריב את השלום, אלא ה"פרטנרים" מרמאללה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
