נשיא חדש בברזיל: חיבוק מהיר מדי

אל תיסע לבולסונארו. תוכל למצוא עילה מתאימה שלא לטוס מרחק גדול כל כך רק כדי להשתתף בטקס ההשבעה של נשיא ברזיל החדש. יש תמיד שרים פנויים למשימות כאלה, ואתה תמיד תוכל לומר שרצית מאוד להגיע, אבל יש מתיחות בגבול, או משבר קואליציוני.

זה נכון שז'איר בולסונארו נבחר בבחירות דמוקרטיות, וקיבל יותר מ־55 אחוז מן הקולות. זה גם נכון שהוא מדבר עלינו בהערצה, ושהודיע שיעביר את השגרירות לירושלים, אבל אין לו שום כוונה לחקות את הדמוקרטיה הישראלית, גם לא במצבה הנוכחי. הוא מעריץ את המשטר הצבאי ששלט בברזיל ללא עוררין 21 שנה, ומתגעגע אליו. העובדה שמשטר זה החניק את כל החירויות, רצח מאות ממתנגדיו ועינה אלפים, אינה מפריעה לו. אדרבה, כשהחל את דרכו הפוליטית, לאחר שסיים את הקריירה הצבאית המשונה שלו, הודיע כי אי אפשר לעשות שום דבר באמצעות הצבעה, וכי שינוי בברזיל יתרחש רק בעקבות מלחמת אזרחים, שבה "הצבא יעשה מה שצריך", גם אם ימותו חפים מפשע (30 אלף איש, ציין, הוא מספר מקובל).

הוא רחוק מאוד מאיש הימין הקלאסי, שבחברתו אתה עשוי להרגיש בנוח. הוא לא רק מתנגד להפלות, עוין לשמאל, תומך נלהב באי הגבלת הבעלות על כלי נשק ומאמין גדול בעונש מוות. הוא לא רק מתנגד להעדפה מתקנת לנשים או למיעוטים, ולא רק פוסל הבחנה כלשהי בין ענישת קטינים למבוגרים. הוא לא רק מתכוון לשגר את הצבא לעשות את עבודת המשטרה בארצו, ואינו רק מאמין גדול בקפיטליזם.

הוא לא רק מבטיח לאייש את ממשלתו בגנרלים ולא רק מודיע לחברת קונגרס, עמיתה, כי הסיבה היחידה לכך שאינו מתכוון לאנוס אותה, היא שאינה ראויה לכך. הוא לא רק הומופוב קלאסי, המכריז כי הוא מעדיף שבנו ימצא את מותו בתאונת דרכים מאשר שיודיע לו על היותו הומוסקסואל. יש גם משהו נוסף מפתיע: לצד אהבתו הגדולה לישראל, הוא נתמך על ידי אנטישמים וניאו־נאצים, שטרחו להפיץ את צלב הקרס בכל רחבי ברזיל במהלך מערכת הבחירות האחרונה.

נכון שמ־1 בינואר הקרוב יעמוד בולסונארו בראש מדינה שחיים בה 200 מיליון אנשים. הוא הבטיח לתמוך במדיניות ישראל בהצבעות באו"ם, והוא אוהב מאוד את הנשיא דונלד טראמפ. אבל כהיסטוריון חובב, אתה בוודאי מודע לתופעת קיומם של "ציונים" אנטישמים, שראשון המתייחסים אליה היה תיאודור הרצל עצמו. כדאי להיזהר מאנשים כאלה. לא להחרים אותם, בוודאי לא בטרם עת, אולי אפילו לא להעליב אותם, אבל גם לא להעניק להם תחושה שמצאו חבר־נשמה חדש.

אני מתאר לעצמי שאתה אומר לעצמך, ובצדק, כי אינך דומה לחבריך החדשים במזרח אירופה, בוושינגטון, במנילה או בסאו פאולו. אתה לא מאיים לירות באנשים בשדרה החמישית, אינך רוצה במלחמת אזרחים, או במלחמה בכלל, אבל נאלץ לעשות כלפיהם מחוות, משום שישראל זקוקה לכל מי שיתמוך בה.

לתחושה שכזו, אולי, היתה הצדקה בישראל לפני 70 שנה. לא היום. ישראל היא מדינה יציבה ומבוססת כלכלית, וההצבעות הבעייתיות כלפיה באו"ם ישתנו רק אם יהיה כאן שלום, ולא אם נצטלם עם רודנים. הימים שבהם היינו עלה נידף הזקוק לכל מי שיכול לייצב אותו, חלפו לשמחתנו.

תן לבולסונארו זמן. אולי כל דבריו המטורפים היו התבטאויות פוליטיות שקדמו לבחירתו, ואולי בעתיד יהפוך למנהיג שקול ואחראי, שאפשר להצטלם איתו ולהתברך בחברותו. אבל אם ימשיך בדברי הטירוף שלו, ישראל עלולה לשלם מחיר מיותר על בריתותיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו