מאה לסיום מלחמת העולם הראשונה: תחילת אגדת "הסכין בגב האומה"

יש ויכוח מה הטריף את דעתם של הגרמנים בתום מלחמת העולם הראשונה. האם הסכמי ורסאי שנחתמו במהלך שנת 1919, עם התנאים המשפילים והקשים שלהם, או שזו שביתת הנשק שנחתמה ב־11 בנובמבר 1918 בתנאי כניעה מחפירים. המשך כל חצי השנה האחרונה של המלחמה מכרה התעמולה הגרמנית באמצעות העיתונות אווירה של ניצחון והישגים צבאיים חסרי תקדים. בעורף הגרמני לא שמעו דבר על עריקות המוניות, על כניעה של ארמיות. וכאשר התקבלו הידיעות על שלום של כניעה טוטלית בתנאי מצור, כולל מסירת שטחים בתוך גרמניה לשלטון כיבוש של בעלות הברית, נולדה אגדה של סכין בגב.

הצבא הרי חזר מנצח, הוא התקבל בשער ברנדנבורג בברלין במה שנראה כמצעד ניצחון. והנה, תבוסה נוראה שמוכתבת על ידי מפקד הצבא הצרפתי, הגנרל פוש. כך נולדה האגדה על קונספירציה של הפוליטיקאים, הסוציאליסטים והיהודים שנעצו סכין בגב הצבא. הדפוס הזה חוזר על עצמו עד ימינו, וגם במקומותינו. מלחמת העולם הראשונה נראית כל כך רחוקה. אבל אי אפשר להבין את המציאות המדינית והחברתית של ימינו בלי להכיר אותה. זאת היתה מלחמה של רפש, ביצה של דמים, ומתוכה הגיחו מפלצות השואה ובריה"מ הקומוניסטית. כל האימפריות התמוטטו. איפריה אחת הלכה והתחזקה עד שגם היא התמוטטה לא לפני הרבה זמן, בתחילת שנות ה־90. זוהי האימפריה הסובייטית. 

אפשר לעשות ספקולציה מה היה קורה אם הגרמנים היו מנצחים או אם המלחמה בכלל לא היתה פורצת. אז לא היתה השואה, קודם כל. אולי גם לא היתה קמה מדינת ישראל. זו באמת היתה מלחמה שלא פרצה באופן הכרחי; היא פרצה בניגוד לרצון הקברניטים של המדינות, שאחר כך נלחמו זו בזו ושילמו מחיר נורא: 9 מיליון חיילים ועוד כ־7 מיליון אזרחים נהרגו ונספו במלחמת העולם הראשונה. בקרב הסום בתחילת יולי 1916, כבר ביום הראשון של המערכה נהרגו קרוב ל־20 אלף חיילים בריטים. זה יותר ממה שנהרגו אצלנו בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה.

קרב ורדן, שנמשך רוב אותה שנה, כמעט דימם את הצבא הצרפתי למוות. במידה רבה הוא כיוון את גורלה של צרפת בשנים הבאות. התבוסתנות של מלחמת העולם השנייה, הכניעה המהירה, הפאניקה. כל אלה הם תולדה של הניצחון המפוקפק בוורדן, שם באזורי הקרבות והאנדרטאות מסייר בימים אלה הנשיא מאקרון. בעשור הראשון שלאחר המלחמה הוקמו אנדרטאות הנצחה רבות במסגרת פולחן הנופלים בקרב. רק אנדרטאות בודדות התייחסו לנופלים הרבים כקורבנות של מלחמה שאסור שתקרה שוב. היום זו התפיסה הרווחה באירופה: הגיבורים היו קורבנות.

זו היתה המלחמה הראשונה שבה התקשורת, ובייחוד העיתונות הכתובה, מילאה את התפקיד המודרני של תעמולה, הסתה, הפחדה, חרחור מלחמה וניפוח רגשות לאומניים. המו"לים של העיתונים הנפוצים בבריטניה, נורת'קליף וביוורברוק, קיבלו תפקידים בכירים במערך התעמולה הממשלתי. יש כאלה שסבורים שתוצאות המלחמה נקבעו במלחמת המילים של התקשורת. המלחמה היתה מכרה זהב למכירת עיתונים. היא גם היתה פס ייצור בלתי פוסק לחדשות. היטלר פיתח הערצה לנורת'קליף, שאת התעמולה שלו הגדיר כ"עבודה גאונית מלאת השראה": "אני עצמי למדתי המון מתעמולת האויב הזאת", כתב ב"מיין קאמפף".

הסופר הווינאי קרל קראוס טען שסיפורים מפוברקים על זוועות, שאותם הפיצו עיתונאים, גרמו לכך שאירועי זוועה כאלה אכן התרחשו מאוחר יותר. הזיוף קדם לדבר האמיתי. במסגרת תהליך השלום של 1919, שלח נשיא ארה"ב ווילסון את ועדת קינג־קריין למזרח התיכון. בדו"ח שלהם ציינו השניים כי "ביחס לטענה שאותה מעלים הנציגים הציונים, כי יש להם 'זכות' על ארץ ישראל בגלל הכיבוש מלפני 2,000 שנה, קשה לקחת את זה ברצינות". כעבור פחות מ־30 שנה הוקמה מדינה יהודית.