שולחן השבת היה ערוך לעייפה. מלאכי השלום נתנו קרדיט לאשת חיל והתפנו להביא את החריימה, הקידוש התקדש, הלחם הוצא מן הארץ והושלך לכל צלחת. שקשוק המזלגות והסכינים סימנו את תחילת קרבות עונג השבת. מעל השולחן שוב ריחפה הבדיחה הגזענית על ההבדל בין שולחן שבת אשכנזי עם סלט חי אל מול השולחן המזרחי עם ח"י הסלטים, וכבטקס קבוע עלו רטינות סדר ההגשה.
רגע לאחר שהקיבות התמלאו ובטרם הגיעה המנה השנייה, החל סימפוזיון יום השישי להתנהל. "נו, אז מה אתם אומרים, החצופה הזו - זילבר? והאלשיך המנוול הזה, איזה בושות, הנה לא הצליח לו, כמה דיברו וכמה אמרו שחיתות ושחיתות ואין כתב אישום! ראיתם מה זה? איך הם מנסים בכל הכוח להוריד את ביבי ולא מצליחים? השמאלנים האלה..." סיננה הדודה עם הרבה ארס.
לרגע שקלתי להמשיך ולשקוע בשתיקת המטבוחה ולהתעלם. אך הדוברת היא אחת הדודות האהובות עלי. פיקחית, חדה וזריזת מחשבה. אישה שלמרות נתוני הפתיחה של ילדה ממשפחה קשת יום, הרימה בעשר אצבעותיה משפחה ישראלית לתפארת.
עם שמחת חיים וגישת בולדוזר שמיישרת קשיים לדרך מלך סלולה, הדודה דחקה את משפחתה במעלה הסולם. גם אחרי שחזרו בתשובה דחקה הדודה את ילדיה החרדים להשכלה רחבה, ושיבצה אותם בתוך החברה הישראלית הרחבה כמי שפותרת את תשבץ השבת, הפתרון תמיד שם, רק צריך להתאמץ קצת בשבילו - ואם לא הולך מהצד הזה ננסה מהצד ההוא.
אם היא היתה חילונית, הייתי פותח לה ערוץ יו־טיוב עם עצות לזוגות צעירים, מתכוני מרק תימני ושיחות עידוד לכל מכשול ומטרד. היום קוראים למה שהיא עושה כל חייה - קואצ'ינג, וגובים על זה כסף, אבל הדודה פשוט היתה אמא במובן הקדמוני של המילה, אדמה בטוחה שממנה צומחים מעלה־מעלה.
ועכשיו - כל השנאה והכעס שמתנקזים למשפט - "השמאלנים האלה..." דודה, שאלתי, את חושבת שהמדינה צריכה להגיד לאנשים שידאגו לעצמם או לעזור לחלשים ולדאוג לרווחתם? "בוודאי שלעזור, יש כל כך הרבה שזקוקים לזה", השיבה.
ומי את חושבת שצריך לשלם יותר מס? עשירים או עניים?
"בוודאי שהעשירים, מה זה השאלות המטופשות האלו?"
ואת בעד שכל הערבים בשטחים יהיו אזרחי המדינה ויקבלו זכות הצבעה במדינת ישראל?
"שומו שמיים, חס וחלילה לא".
אם כך, דודה, צר לי לבשר לך, השמאלנים האלה...
"מה איתם?"
את גם קצת בתוכם...
הדודה קפצה כנשוכת פלפל סודניה. "דויד של גילה", נזפה בי, "איך אתה מדבר? לא מתאים לך, אני בוגדת במדינה?"
חלילה, דודה, את אחת הנאמנות הגדולות שלה, אבל כשאת אומרת "שמאלנים" וכוללת בתוכם את כל מי שלא מסכים עם ביבי, מגבאי, פרץ ועד זועבי, כשאת הופכת כמעט חצי מהעם ל"בוגדים", כשאת לא רואה את המורכבות והמגוון, אז אין דרך לנהל ויכוח והכל הופך לניגוח. הרי בכל פעם שכותבים על "החרדים" את נזעקת ומתקוממת, ואומרת שלא כולם כאלו וכמה שהתקשורת מעוותת ולא מבינה כלום. ומי זה ה"שמאלנים" האלו? אחותי, והאחיינים שלך שאת כל כך אוהבת.
"אבל הם בסדר, הם לא כאלה... שמאלנים..."
זה בגלל שאת מכירה אותם, דודה, אנשים הם אף פעם לא התוויות ששמים עליהם.
"הבנתי, טוב, אז מה אתה רוצה?"
בואי נתחיל בלהחליף את המילה "שמאלנים" במילה "קיצונים". "שמאל" זה לא בן אדם אחד ולא צריך להיות קללה, זה רק שם כולל למגוון תפיסות עולם. כל היופי במדינה דמוקרטית זה שמותר לחשוב גם נגד השלטון.
"אתה יודע מה", השיבה הדודה מהורהרת, "אולי זה הכל בגלל התקשורת השמאלנית, סליחה, 'הקיצונית' הזאת, אף פעם לא כותבת את האמת, רק את הדעות שלה נגד".
גם אם יש בזה מן האמת, לא כל התקשורת קיצונית, ולא כל מי שכותב משהו נגד הממשלה הוא בהכרח שקרן ובוגד.
"אז למה לא כותבים דברים כאלו בעיתון? כמו שאנחנו כאן מדברים על שולחן השבת, מדברים פוליטיקה בכבוד?"
"אוקיי, דודה. את זה אני אכתוב בעיתון".
"לא נראה לי שיפרסמו דברים כאלו".
השבוע כולם בכנס העיתונות באילת, אולי לא ישימו לב.
"נראה", השיבה בספקנות.
יומיים שביתה במערכת החינוך וכל ההורים מטפסים על הקירות, שלושה ימים ללא פינוי זבל וכל המדינה תתלונן, אבל כמה ימים יחלפו לפני שמישהו ישים לב שהמעצבים הגרפיים שובתים? כמה חודשים ייקח עד שהתקשורת תעסוק בשביתת החזאים? יש מקצועות שהיעדרם הוא איום מיידי על שגרת חיינו, ויש מקצועות שהשפעתם על חיינו סמויה מהעין.
זה חמישה שבועות שאלפי סטודנטים לא פתחו את שנת הלימודים במלואה בגלל שביתת המרצים, אבל בין ימי מבצע ובצע, חורף הפכפך, התפטרויות וכמעט התפטרויות, למי מזיז שכמה סטונדטים בפריפריה לא לומדים? אבל אם סטודנטים שובתים עוד ניתן לראות ולהרגיש איכשהו, למי באמת מזיז שהעובדים הסוציאליים נמצאים בעיצומים?
לפני שנים רבות חלקתי דירה עם עובד סוציאלי. גם חודשים לאחר שעזב היו מגיעות שיחות טלפון באמצע הלילה. הקול בצד השני החל לדבר, נשנק בין דמעות לצרחות, זקוק נואשות לסיוע מיידי שאותו לא יכולתי לתת.
רווחה היא מושג חמקמק, ולא מספרת את הקושי הגדול בהתמודדות אינסופית. בשבוע שעבר הותקפה עובדת סוציאלית בפטיש על ידי מטופלת שניסתה גם לחנוק אותה. זה מקרה אחד מבין רבים, ורובם לא מדווחים. הרמת קול, אלימות מילולית וכמעט אלימות, הן מרור חוקם היומיומי של העובדים הסוציאליים. ככה זה כשאתה האצבע בסכר שאמורה לעצור את נחשול הזעם והמצוקה של החברה הישראלית. התנאים שבהם עובדים סוציאליים אמורים לתפקד הם בלתי סבירים. העיצומים שנקטו העו"סים הם בבסיסם על אבטחה זמינה, לחצן מצוקה ותחושת ביטחון אישי. מדובר במינימום ההכרחי, שלא לדבר על העובדה שלאחר השקעה של שנות לימוד רבות, נותרים רבים מהם עם משכורות ששמות אותם על סף ההזדקקות לשירותי הרווחה בעצמם.
מהיכרותי ושיחותיי עם כמה וכמה עובדים סוציאליים, קל להבין שלא השכר הוא שמושך אותם אל העבודה הזו, אלא תחושת מחויבות ורצון לשנות. אסור שהמחויבות הזו תהיה להם לרועץ ואסור להזניחם חשופים לאלימות בעבודתם. אסור להתעלם מהנורה המהבהבת שהם העיצומים האלו, כי כשהסכר ייפרץ, כולנו נרגיש את הנחשול בחוסר רווחת חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו