יש תחום אחד בישראל שבו אנו כחברה גזענים בצורה נוראית. התחום הזה הוא בקבלת המציאות שבמגזר הערבי נשים וגם גברים נרצחים במספרים גדולים, ביחס גדול בהרבה מאשר מספרם באוכלוסייה הכללית.
מעשי הרצח הללו מתחוללים בכמות בלתי נתפסת, בכל מקום, בכל הזמן, וכמעט אין פענוחים. על פי מחקר של הכנסת משנת 2016 כמחצית מהנרצחות בידי קרוב משפחתם בישראל הן נשים ערביות. הסטטיסטיקה הקשה איננה מדובר במכת גורל אלא במציאות שאנו מקבלים בטענה ש"ככה זה אצל הערבים, הם רוצחים, הם ברברים".
והטענה הזו היא גזענות, אין שום הסבר אחר לזה. שום עמדה תרבותית שמקבלת רצח לא יכולה להתקבל כלגיטימית במדינת ישראל, פשוט לא.
והגזענות הזו לא מתבטאת רק ברצח נשים. זה היחס גם למלחמות בין חמולות במגזר הזה, כשלעיתים, באמצע היום, אתה רואה קבוצות של אנשים בקטטה המונית, זורקים אבנים אחד על השני, ומגיעים עד למצבים מסכני חיים.
רצח "על כבוד המשפחה" באום אל-פאחם
ואיפה המשטרה? התחושה היא שהמשטרה מעדיפה את מוסד הסולחה, שבו שני הצדדים הולכים לנכבד העדה שמחליט מי אשם ומטיל כופר על הצד השני. במילים אחרות מטיל "פרוטקשן". ככה גם במקרי רצח שנסגרים במגזר הזה בבית, בחמולה.
זו שערורייה, זו אוזלת יד, זה אבדן דרך וזו בעיקר גזענות נוראית, כשאנחנו פשוט אומרים ומסבירים לעצמנו: ככה הם מתנהגים, ככה הם חיים.
אסור שנקבל זאת. אין שום בן אדם שראוי שזו תהיה תרבותו. אין שום אישה שראוי שתרצח כי הלכה עם גבר ללא נישואין, כי היא לא חיה על פי הקוד האסלאמי של החמולה, אין שום ילדים שזכאים לגדול יתומים בגלל רוע לב.
במגילת העצמאות אנחנו מבטיחים שוויון לכל תושבי המדינה שלנו, על זה גם צועקים בכל הנוגע לחוק הלאום, אבל פתאום מתברר שהכל צביעות, הכל שקרים וגזענות.
אם שוויון אז שיהיה ממשי, חוק אחד לכולם, מצב שבו אין יותר נשק במגזר הערבי, אין מעשי רצח, אין רציחת הומואים ולסביות, אין רצח על רקע כבוד המשפחה, אין קרבות בין חמולות. אף חבר כנסת, לא מהימין וגם לא מהשמאל, לא ייגע בתפוח האדמה הלוהט הזה. אף ארגון לזכויות פליטים, מסתננים, וזכויות אדם לא יעסוק בזה.
הם יודעים שהם יכשלו והם יודעים שהם יוצגו בעולם כרודפי ערבים. לכן האמת תמיד מושתקת, הכל בשם תרבות התקינות הפוליטית, והכל, הכל צבוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
