נאמנות ותרבות: חוק הצביעות

החוק שמאפשר למנוע מימון ציבורי ממי שמסית נגד המדינה לא עבר, אבל הדיונים בעניין חשפו אותנו למופע בלתי נשכח של צביעות. האם זה רק מקרה שמי שמתנגד לשלילת מימון ציבורי מאמנות שמבזה את המדינה, הוא זה שדורש למנוע מימון ציבורי למערכת חינוך שלא רוצה לימודי ליבה? מתברר שלא לכולם מגיע מימון לדעותיהם. ומי שמסביר שקואליציה של 61 לא יכולה להעביר חוק עקרוני כמו נאמנות בתרבות, לא התנגד שקואליציה כזו תעביר את הסכמי אוסלו. ומי שדורש למנוע הפצה של ספרי רבנים מחשש שהם עלולים לעודד אלימות, דורש שנשלם על הצגה של מחבל שרצח בפועל.

ככה שבקצרה, אפשר לסכם - שוב - שהנאורים שלנו הם חבורת צבועים. האמנים שדורשים שנשלם להם כדי שיירקו עלינו, כי בלי הכסף שלנו אין מי שמתעניין ביצירותיהם, מזכירים סיפור שכתב ר' אלתר דרויאנוב לאחר עלייתו לארץ: בתיאטרון ארץ־ישראלי הציגו דרמה חדשה, ולהצגה הראשונה נשלחו כרטיסי כבוד לסופרים, למבקרים ולכל המכובדים, שדרכם לשבת חינם אין כסף במעלה הכיסאות. באמצע האקט הראשון אמר אחד מן המכובדים לחברו: "שעמום נורא, בוא ונלך הביתה". הניא אותו חברו ואמר לו: "אין זה מן הנימוס, כבוד עשו לנו ושלחו לנו כרטיסים חינם, ואנחנו נקום ונלך באמצע?" 

נשמע לו הראשון, ולא קם ולא זע. באמצע האקט השני נשתעמם המכובד הראשון עוד יותר ואמר לחברו: "כשל כוח סבלנותי. בוא ונקנה שני כרטיסים - ונלך הביתה".

בית דין לא יעזור. אב שהתעלל מינית בבתו הקטינה, וגם צילם את ההתעללות, קיבל השבוע מבית דין רבני את החזקה על הילדה במסגרת הליך גירושים. אני מניח שהפסיקה הזו ניתנה במסגרת המאמץ שמשקיעה בשנים האחרונות הרבנות למנוע את הפקעת הבלעדיות שלה בתחומי האישות. והנה עוד סיפור שממחיש עד כמה "חיוני" להשאיר בידי הרבנות את הסמכות הבלעדית בתחומים הללו: בחור ובחורה עמדו להתחתן. אולם שבועיים לפני החתונה, כשנסעו יחד במכונית, נכנסה בהם משאית ושניהם נהרגו. למלאך שקיבל אותם בכניסה לגן עדן אמרו שיותר מכל הם רוצים להתחתן, במקום החתונה שהחמיצו.

המלאך הביט בהם ואמר: "סלחו לי, אבל אנחנו בגן עדן, מאיפה אני אמצא לכם רב שמוסמך להשיא על ידי הרבנות? אם זה כל כך חשוב לכם, נחכה עד שיגיע אלינו רב מוסמך, אבל אני חייב להזהיר אתכם, מעולם לא קרה בעבר שמישהו מהם הגיע לגן עדן".

השניים הסכימו לחכות ואחרי 500 שנה - קרה הנס. הרב שהגיע להשיא אותם, אלא שכעבור זמן קצר החליטו להתגרש. "השתגעתם?" נזעק המלאך, "500 שנה לקח עד שהגיע לפה רב עם הסמכה מהרבנות, עכשיו נצטרך לחכות לפחות אלפיים שנה עד שיגיע הרכב של בית דין רבני".

אוכל, קדימה אוכל. בשבועות האחרונים אי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי ליפול על איזו תחרות בישול. העומס האינסופי של תוכניות על עבודת טבחים, לא יכול שלא להוביל אותנו אל הכרך הראשון של כתבי ר' אלתר דרויאנוב, שם מופיע הסיפור הבא: אמרו על אפרים גרידיגר, שהיה בלע (=אוהב לאכול). פעם אחת בא מעירו לעיר אחרת ונכנס לבית מחיה (=מסעדה) לסעוד. עד שישב והיה טרוח בסעודה נכנס מכרו ושאל על אחד מבני עירו. "מת", השיב אפרים בלשון קצרה ושב לתבשיל שלפניו. "ואשתו?", "מתה". "ובניו?", "מתו". נבהל השואל: "שמא מגפה פרצה בעירכם?" לעט אפרים כף אחרונה מתוך הפנכה שלפניו והשיב: "בשעה שאני אוכל, כל העולם חשוב בעיניי כמת". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו