מפלגות חדשות כבר היו כאן לא מעט בדור האחרון, גם רמטכ"לים לשעבר ואלופים במילואים כבר ראינו בפוליטיקה. אבל לפני כשבועיים, בתחילת מערכת הבחירות, משכה את תשומת הלב הציבורית והתקשורתית תופעה נדירה יחסית, גם במסגרת הידוע והמוכר לנו בפוליטיקה המקומית: לא בכל יום קורה שסוקרים מגלים שמועמד שכלל לא היה ברור לאן מועדות פניו, ושטרם הספיק - נכון לקיום הסקר - לומר ולו מילה אחת בנושא כלשהו שעל סדר היום, קופץ, יש מאין, למעמד של מי שמוביל את המפלגה השנייה בגודלה.
גנץ, וכמוהו גם אורלי לוי־אבקסיס, רק משקפים באופן בולט תופעה מוכרת וקבועה ממערכות הבחירות האחרונות. תופעת המפלגות החדשות, עם ההזדהות האישית, היא הניגוד המוחלט למי ששלטה כאן בדורות הראשונים ועתה נמצאת בתהליך התרסקות: ההזדהות המפלגתית.
כולם מכירים את הסיומת "ניק" שהגיעה לסלנג העברי מהיידיש ומהשפות הסלאביות. היא מתארת תכונה בולטת של האדם דוגמת "אכפתניק" או "שטותניק". היא יכולה לשקף מקצוע כמו "שיפוצניק" או "מוסכניק" או מעמד מסוים כמו "הסדרניק". בכל המקרים מדובר בתכונה קבועה, כזו שאינה בת חלוף. במובנים מסוימים הכינויים הללו מתארים משהו חשוב, חלק ממהותו או מזהותו של האדם שעליו אנו מדברים.
מאז ימי ראשית המדינה היו נפוצים בחברה הכינויים המפלגתיים השיוכיים כמו מפא"יניק, מערכניק, חרותניק, ליכודניק, מפד"לניק ועוד. שיוך כזה של אדם למפלגה מעיד על שיוך חזק, לאורך זמן, מעין תכונה שהיא חלק מתכונותיו של האדם, חלק מזהותו.
המונחים הללו שיקפו תופעה נרחבת של הזדהות מפלגתית. השיוך המפלגתי היה חלק מהזהות. רוב המצביעים חזרו פעם אחר פעם על הצבעתם לאורך זמן והפכו מצביעים קשיחים, ההפך הגמור של הניידים. פרופ' בנימין אקצין תיאר את ישראל אז במונח "מדינת מפלגות". המפלגות שלטו ופעלו במגוון רחב של תחומים, ולא התמקדו רק בהישגים בבחירות. המפלגות שלטו בהתיישבות ובחינוך, היו להן בנקים, קבוצות ספורט ועוד, והמצביעים היו קשורים אליהן. במהלך השנים, כפי שכינה זאת פרופ' גיורא גולדברג, הן הפכו להיות מפלגות אלקטורליות, כאלו המתמקדות בעיקר בבחירות.
מכאן מובנת גם היציבות המפלגתית הרבה בעבר. הישגיה של מפא"י במשך 20 שנים נעו בקביעות בין 40 ל־47 מנדטים. הישגיה של המפד"ל מעולם לא פחתו מ־10 מנדטים ולא עלו על 12 עד 1981. מפת המפלגות בשנות ה־50 ובמידה רבה בשנות ה־60 היתה יציבה מאוד.
ככל שנעלמה ההזדהות המפלגתית בקרב רוב הבוחרים, גדלה הנכונות לעבור בין מפלגות קיימות ואף להעביר תמיכה למפלגות חדשות. הללו גם הפכו להיות ממוקדות אישיות באופן בולט. הפרסונליזציה של הבחירות הפכה דרמטית והרשימות, עם האידיאולוגיה של פעם, נדחקו לאחור. בפעם הקודמת זו היתה כולנו. בבחירות 2013 בלטו יש עתיד והבית היהודי בראשות בנט. ולא נשכח את הגמלאים, קדימה ועוד. נכון לעכשיו מדובר ב"חוסן ישראל" בראשות גנץ, "גשר" של אורלי לוי־אבקסיס, ועתה גם "הימין החדש".
הגשת הרשימות לבחירות לכנסת ה־21 תסתיים רק בעוד כחודש וחצי, והיד עוד נטויה. בפנקס הבוחרים מסתובבים מאות אלפי מצביעים חסרי כל הזדהות מפלגתית, והם ינהרו לקלפיות בעקבות הרשימות החדשות.
*הכותב הוא ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן
