מוזיאון בחיפה מציג יצירה שלועגת לישו: דמות הפסל של מקדונלד'ס על הצלב. יש לנו ממסד אמנותי מאוד אמיץ: הם לא מעזים ללעוג לאסלאם, יש להם אומץ לתקוע בעכוז דגל ישראל, אבל אין להם מספיק אומץ לעשות את זה לדגל פלשתיני.
הם אמיצים מספיק כדי לשים חבל תלייה על נתניהו, אבל לא על אבו מאזן או אחמד טיבי. יש חשש שאמנות כזו לא תזכה למחיאות כפיים. הם גם יודעים שמוזיאון שיציג את מוחמד כפי שהוצג ישו, יהפוך למחרת לערימת אפר.
בינתיים, היחידה ששילמה בישראל מחיר על עניין כזה, היתה בחורה בשם טטיאנה סוסקין, שלפני שנים ציירה חזיר וכתבה עליו "מוחמד". היא נשלחה לשנתיים מאסר. על ישו ועל דגל ישראל ועל נתניהו - מקבלים אצלנו הילה של כאילו־אומץ וגם כמה מיליונים מהכיס שלנו.
כדי להכיר טוב יותר את הקשר בין אומץ לאמנות, אין טוב יותר מאשר לפנות אל הממלכה שבה נוכל למצוא אמנות אמיצה ובלתי תלויה (בעיקר בלתי תלויה) וזו, איך לא, ממלכת רומניה: קלריסה וארפד היו זוג מאוהב שחי בעיר קלוז' שבטרנסילבניה. יום אחד הלכו השניים לטייל על שפת הנהר. כשעברו על אחד הגשרים, ארפד התכופף ונפל למים. קלריסה חיכתה מעט וארפד לא יצא. היא זעקה לעזרה, אבל איש מהעוברים והשבים לא היה מספיק אמיץ.
קלריסה קפצה לנהר, צללה, ומשתה את ארפד מהקרקעית. כולם מחאו לה כפיים. למחרת הוזמנה לתחנת המשטרה. היא הועמדה באמצע מעגל של שוטרים, ומפקד התחנה נתן לה תעודת הוקרה על האומץ שגילתה, ורק הוסיף שהוא מצטער להודיע שהסיפור לא הסתיים טוב, כיוון שארפד תלה את עצמו באולם הכניסה של המוזיאון לאמנות שממול. "אין לי מושג למה הוא עשה את זה", אמר מפקד התחנה, "זו תעלומה".
"אל תטריד את עצמך", אמרה קלריסה, "זה לא שהוא תלה את עצמו. כשהוצאתי אותו מהמים הוא היה נורא רטוב. אז תליתי אותו שם לייבוש".
לא כל אמנות מתקבלת כאן. היצירה במוזיאון חיפה // צילום: הרצי שפירא
רחובות ריקים. הליכודיאדה - או בשמה המעודכן הלאומיאדה, התקיימה באילת באותם ימים ממש לצד הרומניאדה. מה הפלא שבאותם ימים לא נרשמו שום עומסים בכבישי המרכז והצפון? ואם כבר מדברים על הבחירות המתקרבות, בימים האחרונים חזר אלינו "האח הגדול", אבל הפעם לא מדובר בטראש הכי גדול כי בעוד רגע יתחילו שידורי התעמולה והקמפיינים. אגב, קצת מוזר שראש השב"כ לא התריע מפני התערבות של מעצמה זרה בבחירות כאשר קלינטון ואובאמה עשו את זה.
ועוד משהו, בחדשות דיווחו השבוע שבני גנץ שולח לפוליגרף את כל אנשי המטה שלו. מעניין איפה למד הרמטכ"ל לשעבר לחשוד בכל מי שנמצא לידו. התקוות של ישראלים למשיח שיביא את הגאולה - כלומר, הפלת ממשלת הימין - מזכירות תקוות אחרות, מפעם, אשר מפורטות בכרך הראשון של כתבי ר' אלתר דרויאנוב זצ"ל. הרקע: בעבר היה נהוג במזרח אירופה שבערב שבת, בתום התפילה, העניים היו מגיעים אל גבאי בית הכנסת ומגרילים כרטיס ועליו שמו של אחד מעשירי העיירה שאצלו יסעדו בשבת. וזה הסיפור: עני־קבצן בא אצל גבאי ליטול פייס לסעודה. אמר לו הגבאי: "נסתחפה שדך (ביטוי מהגמרא, שמשמעותו בהקשר הזה - מצבך גרוע). כבר חילקתי את כל הפייסות (ההגרלות) לעניים שקדמוך, ולא נשאר עבורך אלא פייס אחד - לביתו של עשיר רע עין (קמצן)". נטל העני את הפייס והלך לשם. כשישבו לסעוד הגישו לבני הבית מכל טוב, ולאורח העני הגישו מרק קלוש: מים הרבה וגריסים מעטים בתחתית הפינכה.
קם העני והתחיל פושט מכנסיו. נבהלו בני הבית: מה הלה עושה? השיב העני: "אומר אני לצלול אל תוך המים ולדלות את הגריסים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו