1. אירופה הרגה את אלוהיה וחיסלה את לאומיותה. לא ביום אחד אירע הדבר. מדובר בתהליכים היסטוריים ארוכי טווח. סילוק הממד הדתי, שהיה דומיננטי בתרבות האירופית, התרחב בתקופת הרנסנס. באופן מרתק, תרמו לכך יהודים שאולצו להתנצר במאה ה־15 בספרד, וחיו כאנוסים. בגלל מעמדם החברתי הרופף ושאלות הזהות שלהם, הם התקיימו בארץ־הפקר רעיונית. רבים מהם הפכו לאגנוסטים, שהטילו ספק באמיתות הדת הישנות. מכיוון שהיו משכילים יותר מהממוצע, השפיעו השפעה מכרעת על העילית האירופית. התהליך התחזק בעקבות המהפכה הצרפתית, שהפרידה את הדת מהמדינה, והתעצם במאה ה־19 עם התחזקות המדע, ששוחרר יותר ויותר מכבלי הכנסייה.
במקביל להיחלשות הדת, הלך והתחזק הרעיון הלאומי הפרטיקולרי. אביב העמים במחצית המאה ה־19 הביא קבוצות אתניות להתגבש כאומות, ולהופיע כמדינות מודרניות. האימפריה האוסטרו־הונגרית התפרקה אחרי מלחמת העולם הראשונה למדינות לאום. אך בהיעדר הרסן הדתי - סמכות האל המפקחת על השליט (לאו דווקא באמצעות הממסד הכנסייתי, אלא יראת אלוהים פשוטה המתורגמת להתנהגות מוסרית של ההנהגה הפוליטית) - היו מקומות שבהם הרגש הלאומי צימח גידולי פרא, בדמות לאומנות שהתפרצה לפשיזם ולנאציזם.
מנגד, האתיאיזם הלוחם האנטי־דתי של המהפכה הסובייטית החליף את הנצרות בקומוניזם, שהתנהג כדת חדשה שחצתה גבולות ולאומים, ושחבריה התאחדו סביב תורת מלחמת המעמדות של מרקס ואנגלס. הקומוניזם הסובייטי חתר לפרק את אירופה מלאומיותה ולשחררה מניצול מעמדי, והבטיח פיזור שווה של ההון האנושי. אמיתות רומנטיות אלה נשמעו נהדר, אבל שימשו הצדקה למשטר ששלל את החופש מההמון, ושיעבד אותו באמצעות ממסד מושחת אפילו יותר מהממסד הכנסייתי שחוסל.
2. מלחמת העולם השנייה נתנה דחיפה אדירה לחיסול הרעיון הלאומי באירופה. טראומת המלחמה זרעה את זרעי התהליך ההפוך של פירוק הרעיון הלאומי, שכן עתה היתה בידי העילית האינטלקטואלית "הוכחה" לרוע הגלום ברגש הלאומי. הפקולטות למדעי הרוח והחברה היוו כר רעיוני פורה להצגת הפירות המורעלים של הלאומיות - פשיזם, נאציזם וסתם שנאת זרים (קסנופוביה) - כתוצאה (כמעט) הכרחית וישירה, ולא רק סטייה זמנית. זה הרעיון שעמד בבסיס האיחוד האירופי. אם נמסמס את ההבדלים הלאומיים, חשבו שם, נרחיק את סכנת המפלצת הלאומנית שעלולה להתפרץ שוב בדמות משטרי רשע, שמהם סבלנו במחצית הראשונה של המאה ה־20.
אבל כמו במהפכה הסובייטית, שראתה לנגד עיניה רעיונות ולא אנשים, גם כאן התכחשה העילית האינטלקטואלית באירופה - שהובילה את האיחוד ואף איישה את ההנהגות הפוליטיות השונות - לצורך האנושי הבסיסי להשתייך לקבוצה רחבה יותר, עַם או לאום, שלא רק מספקת ביטחון ותנאים כלכליים, אלא מעניקה לחבריה זהות קולקטיבית, המלכדת אותם על בסיס אתוס היסטורי משותף וזיקה מיוחדת לארצם.
ההתכחשות לרגש הלאומי שחזרה את ההתכחשות לרגש הדתי, שסולק בעקבות מהפכת החילון והמהפכה המדעית. גם אתיאיסטים עשויים להכיר בפונקציה המארגנת של האמונה והדת. הדת העניקה פשר לסבל של היחידים והכניסה את שמחותיהם למסגרת מסודרת של טקסים; היא עזרה להתמודד עם אימת המוות ופחדים נוספים; היא רוממה את היחיד מפרודה חסרת חשיבות - לאדם שאלוהי היקום מסתכל עליו ורוצה באמונתו.
לרגע היסטורי, נדמה היה כי אירופה מסתדרת בלי דת. "מות רולאן בקרב רונסבו", דוד אובר, 1462
3. לרגע היסטורי מסוים, שנמשך על פני עשורים אחדים, נדמה היה כי אירופה מסתדרת בלי דת ובלי לאומיות. "דמיינו שאין גן עדן ולא גיהינום", שר ג'ון לנון בשנות ה־70 של המאה ה־20, "אין מדינות, ולא דבר שצריך להרוג או למות למענו"; הוא ביקש לדמיין גם שאין דת ואפילו לא רכוש ו"כולם חיים בשלום" ובאחווה.
ואכן, אירופה דמיינה. ונרדמה. היא הסירה מעליה את מעטפות ההגנה הדתיות והלאומיות, ובזמן שהייתה בתרדמת, נכנסו לתחומה עשרות מיליוני מהגרים מוסלמים שסירבו להצטרף לחלום הלנוניסטי. הם החזיקו בדתם באדיקות, וראו עצמם שייכים לאומת האסלאם. המהגרים לא קנו את עסקת החבילה האירופית, שהציעה ביטחון כלכלי תמורת איבוד זהותם. הפרשנים, שכרכו את המהומות בערים רק עם האבטלה, דיברו מהרהורי ליבם ומחייהם הפרטיים; הם התעלמו (שוב) מהצורך בזהות לאומית ודתית.
המהגרים הללו שומעים בהטפות באלפי מסגדים באירופה, שתם עידן הנצרות והגיע תורו של האסלאם להשליט את תורתו על היבשת הישנה. המנהיג הרוחני הנוכחי של תנועת "האחים המוסלמים", יוסוף אל־קרדאווי, הצהיר בעשור הקודם: "כיבוש רומא, כיבוש איטליה ואירופה, פירושו שהאסלאם ישוב לאירופה. האם כיבוש זה חייב להיות דרך מלחמה? לא! ... האסלאם יכבוש את אירופה לא בחרב ולא בקרבות, אלא דרך הקריאה לאסלאם".
האזכור של כיבוש רומא בהטפה של אל־קרדאווי אינו מקרי. רומא כמשל וסמל לציוויליזציה המערבית הכופרת, וממנה לציוויליזציה הנוצרית. כך נותרה אירופה מעורטלת משריון וחרב, מול לוחמים האוחזים בשתי חרבות. לא רק הגנה חסרה לציוויליזציה הנוצרית באירופה; העילית האינטלקטואלית ממשיכה להילחם נגד השיבה אל הרעיון הלאומי ואל המסורת הדתית. (כמעט) כל התעוררות לאומית מתויגת כלאומנות של "הימין הקיצוני", בזמן שחיזוק ערכי המסורת הדתית נתפסים כריאקציה וחזרה לחשכת ימי הביניים.
4. הממשלות החדשות באירופה אינן בהכרח "ימין ישן" או "קיצוני". בקרב חלק ניכר של ההנהגה הפוליטית במדינות אירופה, גוברת ההכרה בצורך לחזק את הרגש הלאומי ואת המסורת הדתית כתריס ומגן בפני התפוררות החברה ואובדן הזהות. הדיבורים והפעילות נגד המהגרים באירופה לא נובעים בהכרח משנאת זרים לשמה. מדובר בדת אחרת, שמתנגדת לאתוס הדתי והליברלי ארוך־השנים של אירופה. בלונדון, בשבדיה ובברלין מדברים אל המצלמות על השלטת הדין האסלאמי (השריעה) כחוק המדינה. ההגירה (ההיג'רה?) לאירופה נעשית ממדינות מוסלמיות, המתפרקות מהלאומיות שנכפתה עליהן בידי הקולוניאליזם האירופי אחרי מלחמת העולם הראשונה. המזרח התיכון חוזר למבנים השבטיים והח'מולתיים, שהיו יציבים יותר מכל מבנה חברתי אחר בהיסטוריה של האיזור (רק אצלנו מתעקשים הפתיים, שדווקא על גבעות שומרון ויהודה תקום לאומיות פלשתינית יציבה, שלא תיפול מייד טרף לכוחות האסלאמיסטיים). ההתפרקות הלאומית במזרח התיכון חוללה אנרכיה ושפיכות דמים אדירה. התוצאה היא גלי פליטים עצומים שנשפכו לתוך אירופה.
הממשלות האירופיות החדשות אינן "ריאקציונריות" ולא בהכרח "אנטישמיות" או "פשיסטיות", כמיטב המסורת השמאלית המתמודדת עם המציאות באמצעות כינויים; מדובר בהנהגות פוליטיות אחראיות שהתעוררו לקדם את פני הסכנה לחברות שלהן, ומבקשות לחזור אל ערכי המסורת הדתית. האירוניה היא שישנם לא מעט יהודים, חלקם בממסד הדתי באירופה, הדוחפים את החברה בארצותיהם לשוב לחיק הנצרות, ועל הדרך לחזק את הרגש הלאומי. אחרית הימים: יעקב מעודד את עשיו לשוב הביתה. ימים יגידו אם אירופה לא איחרה את המועד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
