"הטווח הארוך הוא מדריך כושל לאירועי ההווה. בטווח הארוך כולנו מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס - כלכלן חשוב שלא העלה בדעתו את מידת השימוש לרעה שיעשו בתיאוריות שלו. אבל האיחוד האירופי הוא דוגמה לצדק שבאמירה הזו שלו, כי רבים ניבאו שהאיחוד הזה לא יגיע לגיל 20, כפי שכעת הם סקפטיים לגבי גיל 30 שלו, אלא ששני העשורים האלה יצרו משהו שההיסטוריה כבר לא תוכל להתעלם ממנו.
גם לפני שני עשורים לא היה קשה לאף כלכלן לנחש למה גרמניה דוחפת בכל כוחה להוציא לפועל את תוכנית האיחוד האירופי, ולהקים את הגוש המוניטרי הגדול בעולם. באותה שנה, ב־1999, זכה הכלכלן רוברט מנדל בפרס נובל לכלכלה. כ־35 שנים קודם לכן הוא כתב את התנאים הדרושים ליצירת אותו גוש מוניטרי שנראה היה אז כדמיוני.
בין השאר הוא הגדיר את תנאי הסף של המדינות שיוכלו להצטרף לאותו גוש במונחים של היקף חוב, אינפלציה, גירעון, ריבית ועוד. ברור שרק כלכלות יצרניות ויציבות יכולות להקים שותפות שכזו. בהמשך נקבעו התנאים: היקף חוב שלא יעלה על 60% מהתוצר; גירעון של 3% מהתמ"ג; אינפלציה שלא תעלה על 2%; יציבות במטבע וריבית סבירה. כמובן שרבות מהחברות בגוש כיום לא היו עומדות בתנאי הסף.
גרמניה דחפה להקמת גוש היורו על סף המילניום, ורגע לפני שהיא נכנסה למשבר איום. המארק התחזק מול הדולר והיצוא הגרמני - שעליו הכלכלה הזו בנויה - היה בסימן צניחה. בהתאם לכך, האבטלה בגרמניה גאתה והפתרון המתבקש מבחינתה היה לקדם מטבע אחד שישקף את כלכלת אירופה כולה.
ואכן, בשמונה השנים הראשונות להשקת המטבע היצוא הגרמני זינק בקצב גבוה פי שלושה ויותר מכלל היצוא האירופי. לגרמניה לא היה ספק שיש לה מה למכור, אלא שהתוצרת היתה יקרה מדי. משם גרמניה המשיכה לקטוף את פירות השקעתה בהקמת המנגנון הזה. לבנקים הגרמניים היו יתרונות רבים על יתר הבנקים של חברות הגוש - הן מבחינת הקשרים הבינלאומיים והן מבחינת הנגישות לכסף ומקצוענות בכלל.
משם הדרך לבנקים הגרמניים נסללה למדינות הגוש ולחברות הפרטיות, כמו גם הבורסה הגרמנית. זו גם היתה הסיבה לכך שגרמניה נהנתה אפילו מהמשבר העצום של יוון. היא הובילה תוכנית ב־2010 להלוואות של 110 מיליארד יורו, ושנה לאחר מכן מחקה 50% מהחובות של יוון, אבל כל אלה היו נגיסות בריבית שהבנקים הגרמניים נשכו ממנה, שלא עלו ממון רב לאזרח הגרמני.
מינוף וכסף מודרני
אבל כל זה לא אומר שיתר 18 מדינות הגוש סבלו מהאיחוד הזה. כל 340 מיליון תושבי גוש היורו נהנים ממנו, גם אם יותר ויותר אזרחים בו רואים את הצדדים האפלים יותר באיחוד. הממשלות מבינות כיום יותר מבעבר את חשיבות האיחוד המוניטרי.
עמנואל מקרון בצרפת, אלכסיס ציפראס ביוון וג'וזפה קונטה באיטליה לא צריכים לעמוד לבד מול ההפגנות והלחצים הפוליטיים במדינות שלהם. הם שמחים להיות כפופים למשמעת של הבנק המרכזי של אירופה ולא לשרים שלהם. גם לנו לא היה מזיק גוף כזה שמנטרל את הסחטנות של ועדים שמסרבים לקשר כלשהו בין התפוקה של העובדים לבין משכורותיהם.
כפי שראינו מאז נוסד האיחוד, יוון עשתה כל דבר אפשרי כדי לחמוק מהמגבלות שקיבלה על עצמה עם הצטרפותה אליו, אבל היא נאלצת להתיישר לפיהן, עם כל הקשיים שלה. כך גם איטליה שסוחבת עימה חוב עצום של 2.2 טריליון יורו וצרפת שגובה החוב שלה - 2.5 טריליון יורו - קרוב מאוד לתוצר המקומי הגולמי שלה מתוך חוב של כ־12 טריליון לגוש היורו.
גרעונות דרך סיסמאות. שטרות יורו // צילום: רויטרס
ברור לראשי הממשלות של מדינות הגוש שללא האיחוד הזה, ההגירה אליהן תביא להגברת הלחצים מהרחוב על הממשלות לעשות דברים לא הגיוניים בעליל - להדפיס עוד כסף, לקחת עוד הלוואות, להגדיל את הגירעון... כל הפעולות שגושי השמאל בעולם מקדמים באמצעות הסיסמה "כלכלה זה לא מספרים, זה אנשים".
גרמניה לעומת זאת קרובה ליעד הרשמי של הגוש - חוב של 60% מהתוצר - נמוך מהממוצע של כלל הגוש. אפשר לבוא בתלונות לגרמניה על ניצול המדינות החלשות, אבל הן די שמחות להיות מנוצלות על ידיה, כי החלופה שלהן לא טובה יותר. בסופו של דבר האיחוד הוא פעולה מוניטרית - פעולה של כסף.
הכסף המודרני בנוי על מינוף, אבל המינוף בנוי על ייצור, כך שגם אם קשה כיום לראות את זה, עתידה של אירופה, כמו עתידה של כל כלכלה, תלוי בפריון של האזרחים - מכושר הייצור שלהם. כל שקל שאנחנו מייצרים באמת מתפקד בשוק כ־25 שקלים, בגלל יחס הרזרבה הנדרש מהבנקים, אבל בלי השקל שאנחנו מייצרים באמת אין קיום ל־24 השקלים הנוספים.
עדיין לא כישלון
ביוון, למשל, ראשי ממשלות ראו ביורו מהייצור פרט שולי וניסו להצביע על המינוף בלבד. בגרמניה עדיין מעריכים עבודה, יוזמה וייצור. בגרמניה, כמו בארה"ב, זו בושה גדולה יותר להיות מובטל. ביוון, רבים נהנים לספר שהם בקושי עובדים, או לא עובדים בכלל.
אם בעבר האבטלה היתה קשורה בעיקר למבנה השוק, כיום היא קשורה במבנה הנפשי של העובדים הפוטנציאליים. יש עבודה לכולם, אבל רבים מהתפקידים הפכו כמעט לא לגיטימיים בעיני דורשי העבודה. מובטל איטלקי, יווני או צרפתי - כזה שנולד במדינה ולא היגר אליה - יעדיף לצאת להפגנות ולא למקום עבודה "לא מכובד" בעיניו. זו תופעה של חברת שפע, שאנחנו מכירים מבית. כך שלמרות כל האיומים שמרחפים על המשך קיומו של האיחוד, ברור שהסכנה הזו - של ירידה בפריון - היא האיום הגדול ביותר עליו, כמו על יתר כלכלות השפע.
נראה שגוש היורו במצבו כיום לא בנוי להכיל את המדינות שנותרו בחוץ, וברור שהעובדה הזו נספרת בצד מגרעותיו. המטרה היתה ליצור זהות בין האיחוד האירופי לבין גוש היורו, וזו נראית רחוקה מלהיות בת השגה בקרוב.
אבל למרות שזו היתה אחת המטרות המרכזיות, אי אפשר להכריז על היורו ככישלון. היורו נועד להוות חלופה לדולר והצליח. עם השקת המטבע ב־1999 היורו היה חזק מהדולר. נדרשו 1.179 דולר לרכישת יורו אחד. בשיא חולשתו היורו צלל ל־0.8252 דולר ליורו באוקטובר 2000, ובשיא חוזקו הוא הגיע ל־1.599 דולר, בשיא המשבר של 2008. אך רוב הזמן הוא התייצב סביב יותר משערו כיום - 1.14 דולר ליורו.
הנשיא דונלד טראמפ שמח על השער הזה שנותר יתרון לדולר. היורו הצליח לתפוס מקום משמעותי במסחר העולמי בנפט ובסחורות בינלאומיות. כשבע שנים לאחר שהושק, נלכד סדאם חוסיין ובאמתחתו היו מיליוני דולרים במזומן. סביר להניח שמנהיגי חמאס, חיזבאללה ויתר הדיקטטורים מחזיקים כיום בבתיהם גם יורו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו