יחצניו של גנץ ואוהדיו בתקשורת מנסים לדמות אותו ליצחק רבין, גם הוא רמטכ"ל לשעבר ש"קפץ" לפוליטיקה. הם רק שכחו שלפני שנבחר לראשות הממשלה, רבין כיהן כשגריר בוושינגטון, כחבר כנסת וכשר בממשלה. אבל למי שמתמצא בהיסטוריה, האווירה הנוכחית מזכירה דווקא את הופעתו של מושיע אחר בשמי הפוליטיקה הישראלית.
הימים ימי מהפך 77', ששם קץ ליותר מ־50 שנות הגמוניה של תנועת העבודה. אבל בניגוד לדעה המקובלת, לא הליכוד הפיל את המערך מהשלטון, אלא דווקא התארגנות חדשה של גנרלים ופרופסורים בשם ד"ש, בראשות רב־אלוף (מיל') פרופ' יגאל ידין ז"ל - המפקד הצבאי שניהל את מלחמת העצמאות, הקים את מערך המילואים של צה"ל ואחרי פרישתו הפך לארכיאולוג מזהיר ופורץ דרך. האליטות שהיו בשר מבשרה של תנועת העבודה הן שהפילו, לא בהכרח בכוונה, את תנועת העבודה מהשלטון.
ברקע הופעת ד"ש, "התנועה הדמוקרטית לשינוי" - שהיתה חיבור (ביטוי נפוץ גם במערכת הבחירות הנוכחית) בין הפרופסורים ידין ואמנון רובינשטיין והפרקליט המזהיר שמואל תמיר, איש תנועת החרות לשעבר - עמדה תחושת מיאוס בקרב האליטות והמעמד הבינוני מהסיאוב שפשה בשורות מפא"י. פרשיות שחיתות נחשפו באותה עת בניצוחו של יועץ משפטי לממשלה חדש ונמרץ, אהרן ברק, וחשיפתן הובילה למאסרו של אשר ידלין ערב כניסתו לתפקיד שר האוצר, להתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר ולבסוף גם להתפטרות ראש הממשלה יצחק רבין.
אנשי ד"ש לא רצו בעלייתם של בגין והליכוד להנהגת המדינה. הם הניחו שהמערך ינצח, כרגיל, והם יוכלו להצטרף לקואליציה ולהכתיב את תנאיהם. דרישותיהם התמקדו בסוגיות פנים: הנהגת שיטת בחירות אזוריות, מלחמה בשחיתות ובהון השחור, וחוקה למדינה יהודית ודמוקרטית. זו גם היתה המפלגה הראשונה שערכה בחירות פנימיות פתוחות למועמדיה לכנסת.
ד"ש אמנם זכתה להישג מרשים בבחירות, 15 מנדטים שאותם גרעה למעשה מהמערך, שירד מ־44 מנדטים ל־29 מנדטים (32 לאחר קיזוז עודפים). הליכוד בראשות בגין, שעלה מדי מערכת בחירות ב־3-2 מנדטים, טיפס גם במהפך 77' מ־39 ל־42 מנדטים, שהפכו בעזרת העודפים ל־44. כך, על רקע הירידה הדרמטית בכוחו של המערך עקב הופעת ד"ש, הפך הליכוד למפלגה הגדולה בכנסת ועל מנהיגו מנחם בגין הוטלה משימת הרכבת הממשלה.
כנציגת המעמד הבינוני, ד"ש היתה מפלגת מרכז, וכאמור ראתה בעצמה חלק מממשלת שמאל־מרכז שתקום לאחר הבחירות. אבל הופעתה חוללה מהפך, שינתה את המפה הפוליטית והולידה ממשלת ימין־מרכז.
כיום, הניסיון המתמשך להתארגנות קואליציות (מרכז־שמאל) של קצינים בכירים לשעבר (בימינו הפרופסורים הוחלפו בעיתונאים) נעשה שלא למטרת השתלבות בממשלה קיימת, אלא כדי להדיח הנהגה מכהנת. אך המעמד הבינוני - שאליו פונות מפלגות המרכז - השתנה לאין שיעור: הוא מורכב היום ממעמד בינוני־מזרחי, שצמח כחלק מהתמורות שהנהיגו ממשלות הליכוד בחיים החברתיים והכלכליים בישראל. מעמד זה אינו מייחל להחלפת הימין והליכוד.
מסיבה זו, סביר שהניסיון לשחזר את המהלך של ידין ב־1977 יסתיים גם הפעם בסיבוב בומרנג, בתוצאות הפוכות או בלתי צפויות. מה בדיוק יהיה טיבו - אין לדעת, אבל שוררת בשיח הציבורי תחושה של מפץ פוליטי מתקרב, גם אם לא יתממש בהכרח בבחירות הקרובות. מדובר בהאצת תהליכים והכרעות במחלוקות ארוכות השנים בנוגע לשאלות היסוד - התנחלויות וריבונות בארץ ישראל או מדינה פלשתינית; סוגיות של זהות ולאומיות (חוק הלאום), בעיות פנים, רפורמות במבנה המשטר ובמערכת המשפט. גם אם לא יהיה זה מהפך פוליטי, ייתכן שאנו על סיפן של תמורות הכרחיות במבנה המשטר, בשיטת הבחירות ובמישור היחסים בין רשויות השלטון, ובעיקר הרשות השופטת.
מיכאל יגאל מימון הוא איש מודיעין לשעבר, היסטוריון ומרצה ב"פורום קפה שפירא"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
