מגולדה ועד אורלי

אם גולדה מאיר היתה פוגשת את חברת הכנסת אורלי לוי, סביר להניח שהיתה אומרת עליה משהו כמו "אני פגשתי אותה, ולא רק שאינה נחמדה, היא רעה!" אבל השנה היא 2019, וגולדה אזרחית ותיקה בעולם האמת.

אמצע השבוע, לילה צלול כקרח עולה על שכונת רמות בקצה בקעת באר שבע. במרכז הקהילתי "ספורטיב", אימהות מתנ"סים בטייץ ואבות עטויי מגבת מגיחים מהחושך לטקסי שימור ומשטור הגוף. לא ברור מדוע בחרו אנשי מפלגת "גשר" בשכונת רמות, או "באר שבע עילית", כמו שקוראים לה חלק מתושביה, לכנס. כאן מעמד הביניים הדרומי חי בשלווה מיקרו־בורגנית, בבתים שכמו עוצבו על ידי ארכיטקט אוטומטי - משהו עם קשת, איזה דמוי מרפסת, קמצוץ חיפוי שיש. שיעמום, אבל נוח. 

 

אורלי לוי לא נראית בסביבה. "איזו מין מפלגה זו? למה אין כיבוד?" שואל גבר מאחוריי את אשתו. "ששש..." היא מהסה, "גם ככה השמנת מכל הכנסים של הליכוד". 

53 דקות לאחר השעה הנקובה, לוי עולה לבמה מול אולם מלא. בחליפת עו"ד שחורה ומניירות של רוקסטארית, היא מודה לאלו שחיכו ומתחילה להטיח את האמת שלה היישר לפנים. 

לאורך חצי שעה נדמה שלוי שיפדה לחלוטין את מצג השווא ש"הכל בסדר" עד שהוא נותר כבובת וודו מחוררת בלב האולם. בריאות, חינוך, כלכלה, אין נושא שלוי לא משסעת לגזרים - אתם חיים בבאר שבע? תחיו בין ארבע לשמונה שנים פחות. צריכים קלינאי תקשורת לילד שלכם? תחכו שנה ושלושה חודשים. אם אתם מתלהבים משפע "הגאדג'טים בזול", היא מסננת בבוז, אלו הנחות שסידרו לכם כקמפיין בחירות, שמישהו הימר במיליארד שקל מכספכם והחשבון כבר יוגש לכם ב־10 באפריל. 

"הליכוד הוריד וקיפל מזמן את הדגל החברתי", היא מבהירה. לאחר מכן היא מציגה את הרקב המסתתר בצל הפריחה הכלכלית שהיתה אמורה לזלוג על ראשינו כטיפות גשם מכיסי הטייקונים וממתווה הגז של מדינת ישראל. זו לא הפריחה הכלכלית הנוכחית, היא מסבירה, אלא כספי הפנסיה התקציבית של דור ההורים ההולך ומזדקן שמאפשר את מצג השווא, שאיכשהו אנו "מסתדרים" עם יוקר מחיה משוגע, מחירי דיור מטורפים, כאילו יש עתיד למי שלא יעשה אקזיט, כאילו יש חוסן לישראלי שלא יקמבן את דרכו מעלה מעל גופות חבריו ושכניו באונייה השוקעת מטה.

 

אנשים במקום מספרים. ח"כ אורלי לוי // צילום: דויד פרץ

 

כשלוי מיישירה מבט אל חגי רזניק, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון וכיום השותף לדרך, ומספרת כיצד נסיבות ילדותו הקשה היו יכולות להובילו למסלול חיים אחר, מתגנבת רכות אל דבריה. במבטים שהשניים מחליפים, מתגלה סוד קסמה של לוי, שגורם לאנשיה ללכת אחריה באמונה עיוורת. איפה שהמערכת רואה מספרים, היא רואה אנשים, וכשהיא רואה עוול היא תצלול לתחתית הביצה כדי לצאת משם בסופו של דבר עם איזה תיקון מעשי. לא בטוח שזה מספיק כדי לבסס עליו משנה פוליטית, אך זה עיקר הכוח של לוי. היא לא חוששת להיתפס כ"לא נחמדה", למרות שאינה מזכירה את המילה מזרחי ולו פעם אחת, היא עוסקת בתיקון עלבונות של דורות, ומבהירה שכאשר אתם הולכים להתמודד עם המערכת כדי לקבל את מה שמגיע לכם, אתם רוצים שהיא תייצג אתכם, ובשום פנים ואופן לא רוצים להיות הפקיד שעומד מולה. 

בסיום דבריה היא מבקשת את עזרת הקהל בתמיכה במפלגתה, שכרגע אין לה כסף לכיבוד, אבל מבטיחה להילחם על כבוד חייכם. לוי מסיימת ויורדת מהבמה. היא מעוכבת דקות ארוכות בידי רבים מהקהל שפונים אליה אישית. מי בהצהרות נאמנות ש"כל חיי הצבעתי ליכוד, ועכשיו שכנעת אותי - אני איתך!" חובבי סלפי־סלבי, מבקשי סעד פרטני ובחור הזוי המזדהה בפניה כמתפקד מפלגת העבודה, אבל בא להתחנן שלוי תתאחד עם גנץ.

השאלה אם מפלגתה תעבור את אחוז החסימה או תהיה הפתעת הבחירות הנוכחית, תלויה אך ורק במספר האנשים שלוי תפגוש באופן אישי עד יום הבוחר. גם אם אין כרגע מצע או רשימה, אורלי לוי מצליחה לשכנע בלהט המחויבות שלה ובחתירה הבלתי מתפשרת לצדק.

בפברואר 1969, כשהוא חולה ומבין שאלו ימיו האחרונים, מקורבי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, סיפרו שלא היה מרוצה ממחליפתו וקרא לה ה"קלפטע". לאחר מותו הפכה ה"קלפטע" ראשת הממשלה הראשונה בישראל. אפשר לקרוא לאורלי לוי קלפטע או מקוחה, ביץ' או רעה, אבל אחרי שנפטרים מהשוביניזם הפנימי המפחד מכל אישה חזקה ו"לא נחמדה", זה לא בלתי סביר שיבוא יום ובו יקראו לה בפשטות גברתי רֹאשַׁת הממשלה.

 

בתזמון מקרי, באותו ערב ממש, התרחש רב־שיח בהשתתפות מועמדי מרצ לפריימריז בבית אבות ואימהות, כאשר קילומטר משם, במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע, יתחולל מופע המחווה של תזמורת פירקת אל־נור לפריד אל־אטרש. לפני עשרים שנה האירועים היו מתחלפים במיקום. אבל בעוד הדיונים הפוליטיים של המועמדים נשמעו כתקועים אי שם בלופ שבין 1995-1996, התרבות הישראלית עברה שינוי עומק והיום פריד אל־אטרש והסרט הערבי של יום שישי הם אבן דרך בתרבות ישראלית. כך התיישבו להן באולם כל תפוצות ישראל זו לצד זו. עיראקים כמצרים, מרוקאים כתוניסאים, אלג'יראים כטריפוליטאים ולרגע אחד שכחו מסכסוכי הפנים, כדי להתענג על הדבר שחשוב באמת - המוזיקה של הפליט הדרוזי מסוריה שהפך לנסיך הזמר של מצרים.

 

פריד אל־אטרש כחלק מהתרבות הישראלית. פירקת אל־נור בהופעה // צילום: דויד פרץ

 

מרתק לראות תזמורת של נגנים חרדים, וזמרים ערבים־ישראלים שמנגנים בעל פה ובלי תווים את נכסי העוד והקנון של מדינת האויב של ישראל. זה אמור להיות מובן מאליו לאחר 1,500 שנה של פעפוע הדדי בין היהודים בארצות ערב והתרבות מסביבם. אך שבעים שנות ציונות ניסו למחוק ככל האפשר את הערבי מהיהודי וללא הצלחה יתרה, שכן באי המופע, כמו אמי, זכרו את השירים הבלתי נגמרים של פריד על כל פיתוליהם בעל פה. 

למרות תאורה מלאת אווירה ותפאורה יפהפייה, ההופעה היתה חסרת ממד נוסף, כמו ההופעה של פירקת אל־נור בפסטיבל "אינדינגב", שם לוו בידי להקת רוקרים ואמני ספוקן וורד צעירים ונתנו בראש וברגליים.

העובדה שהגיל הממוצע של הקהל היה הרבה מעבר לגיל הפנסיה, מבהירה שתחיית התרבות המזרחית־ערבית בישראל עוסקת כרגע בעיקר בשימור ולא בהתחדשות. כשלעצמו זה לא רע, אבל אם אנחנו לא רוצים שיצמחו פה עוד מוטציות תרבותיות נבובות כשפיטה, אסור להשאיר את התרבות הערבית של היהודים בנוסטלגיית מוזיאון ארצות האסלאם, ולעודד התחדשות ושיתופי פעולה בין העבר היהודי־ערבי לישראלי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו