1. אנטישמיות במובנה כשנאת העם היהודי, באה לעולם שלובה עם היותנו בהיסטוריה. גם התהייה על אודותיה, מדוע שונאים אותנו, מלווה אותנו מאז. השנאה כלפינו כעם וכדת כרוכה גם עם ההתחבטות האינסופית של היהודי עם זהותו. המחשבה, כאילו מדינת ישראל אשמה בהתעצמות האנטישמיות בעולם, דומה למחשבה שלולא מדינת ישראל, העולם הערבי לא היה משתגע ואירופה היתה עדיין ספונה לבטח.
יהודי גרמניה במאה ה־19 סברו שאם יסירו את הסממנים החיצוניים שהסגירו את אמונתם השונה, יוכלו להשתלב בארצם כאזרחים שווים. להוותם, דווקא השתלבות זאת הגבירה את האנטישמיות. ככל שתהליך ההתבוללות התקדם, גבר תיעובם של אותם יהודים מתקדמים בעיני עצמם, כלפי יהודי מזרח אירופה (אוסט יודן), שהיגרו לגרמניה ועדיין עטו עליהם את סימני הזיהוי הישנים; הם הזכירו להם את זהותם שהוחבאה, וביישו אותם בפני שכניהם הנוצרים הגרמנים. בנסיבות האירוניה ההיסטורית, ככל שהיהודים ברחו מזהותם, היא הוטחה בפניהם בידי שכניהם. בווינה, בשנות ה־80 של המאה ה־19, התוודה אחד האינטלקטואלים היהודים, זיגמונד מאייר קאופמן: "שכחתי שאני יהודי; עכשיו באה האנטישמיות והעמידה זאת בפניי".
2. לדימויים יש כוח אדיר העולה עשרות מונים על כל אמירה מילולית. הדימוי הנפוץ ביותר באלפיים השנים האחרונות באירופה היה הצלוב. הוא הכיל לא רק את האשמה הידועה שהיהודים הרגו את ישו, ולכן יש להענישם, אלא גם קישור שהלך והתהדק בין הצלוב לבין עמו של הצלוב. ישו נצלב פעם אחת; היהודים נצלבו מאז מיליוני פעמים. הצליבה היא הטראומה העמוקה שעליה התפתחה התרבות המערבית, גם זו החילונית. דומה, כי האנטישמיות במובנה הדתי שימשה מעין "כפיית חזרה" פסיכולוגית על הטראומה; מין קיבעון פסיכולוגי ששחזר את המעשה הראשוני של הצליבה, ומימש אותה שוב ושוב במיליוני פשעי שנאה כלפי היהודים במשך דורות רבים.
בשלהי המאה ה־19, לאחר מאה שנים ויותר של השכלה יהודית, חלק ניכר מהעילית היהודית נואש מרעיונות ההשתלבות באירופה. רבים היגרו מעבר לים, לאמריקה. צאצאיהם של אותם מהגרים יהודים, נוזפים כיום במדינת ישראל על מדיניותה; חלק מהם אף מתבייש בה, באותו באופן שיהודי גרמניה התביישו באוסט־יודן. מבין המיליונים שהיגרו, היו מעטים ששינו את מהלך ההיסטוריה - לא עוד המשך נדודיו של העם היהודי מארץ בוערת לארץ שבה (אולי) יונח לו לדור או שניים, אלא שיבה הביתה, אל המולדת העתיקה שהמתינה לו מאז גלה ממנה. המעטים הללו ניצלו את מהפכת החילון - הניתוק מחבל הטבור של הדת היהודית - כדי לעורר מחדש את הזהות הלאומית העתיקה של עמנו ולממש אותה בארץ ישראל.
הרצל היה המנסח והמוביל של התנועה הציונית בגילומה הפוליטי, אולם הציונות במובנה הבסיסי כשיבת היהודים לציון, היתה נוכחת מאז ומתמיד בחיי היהודים - בכל טקס שבו נשבעו לא לשכוח את ירושלים ובכל תפילה שבה ביקשו לשוב לציון. לולא זיכרונה של ציון שהשתמר בתרבותנו ובמסורת הדתית משך אלפי שנים, לא היתה נולדת התנועה הציונית. כך חזרו היהודים אל ההיסטוריה. ממצב לא ברור של עם מפוזר בין 70 אומות - אמנם עם אמונה דתית משותפת, אך ללא ארץ - למצב של תחייה לאומית, שבעקבותיה תבענו מחדש את מקומנו כאומה בין האומות.
יש השוואות שמתדלקות אירועים אנטישמיים. נשיא צרפת מקרון ליד מצבות יהודיות // צילום: אי.פי.אי
3. אליה וקוץ בה. במונחים פסיכו־היסטוריים, חזרתם של היהודים להיסטוריה ושיבתם למולדת העתיקה, רוקנה מתוכן את הדימוי המרכזי ביותר בתרבות המערבית: היהודי הצלוב. הציונות, ובהמשך מדינת ישראל, משמעותה היתה, בין השאר, סירוב מתריס של היהודי להמשיך ולמלא את תפקיד הצלוב שהועידו לו באלפיים השנים האחרונות. ישו ירד מהצלב, התעטף בטלית וחזר לביתו בגליל. ברחובות אירופה נותר צלמו הריק, עדות חלולה לחיים יהודיים עשירים שהִפרו את היבשת הישנה במדע, בפילוסופיה ובתרבות; אבל גם עדות לאלימות הקבועה, לשנאה ולדחייה של היהודים. כמו בסיפור יונה הנביא, אירופה הקיאה את העם היהודי מתוכה. וכמו בסיפור המקראי העתיק, גם בעת החדשה, היהודים נולדו מחדש על חופיה של ארצם, בדרכם לשאת עליהם את עול הנבואה העתיקה ולבשר אותה לעולם.
מדינת ישראל המתחדשת היא אפוא שיבוש עמוק ומהותי של המיתוס הבסיסי שהזין את התרבות המערבית. לא הביקורת הלגיטימית כלפיה היא הסיפור, אלא הדיון הקבוע, שהולך ומתגבר בקרב העילית האינטלקטואלית והפוליטית באירופה ובאמריקה, על עצם קיומה של המדינה היהודית. אין עוד מדינה בעולם שעצם זכות קיומה מוטל בספק, כפי שישראל זוכה לו. האנטישמיות הישנה כיסתה פניה מבושה - לכל הפחות בקרב קבוצות העילית במערב - ואימצה מסכה חדשה: אנטי־ציונות והאשמת ישראל (כמעט) בכל הרעות בעולם. אם בעבר, עצם קיומו הנפרד של העם היהודי, על אמונתו וערכיו השונים, הוצג כשורש הבעיה - הרי כיום, עצם קיומה של מדינתו מוצג כשורש הבעיה של העולם המערבי. המלחמה במדינת ישראל היא מלחמה בשיבת ציון, כלומר בשיבת היהודים אל ההיסטוריה. יש בה ביטוי לדחף עמוק של המערב לשקם את מיתוס הצלוב. רק שעכשיו, היהודים חזרו לאחוז בנשק ולא מוכנים יותר להיצלב.
4. גם להתנגדות הערבים לשיבת ציון יש שורשים תיאולוגיים. אם מוחמד הוא חותם הנביאים והקוראן הוא הספר האמיתי - לעומת היהדות והנצרות הטועות והתנ"ך שהוא זיוף - הרי שיבת היהודים לארצם סותרת את האופן שבו האסלאם ביקש לקרוא את ההיסטוריה. מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים החריפו את השבר התיאולוגי; לכן מתמקד הסכסוך הערבי־המוסלמי בירושלים, ובמיוחד בהר הבית. לפוליטיקה הצרה אין הרבה מקום כאן. לא ויכוח טריטוריאלי לפנינו אלא מאבק מיתי בין ציביליזציות ודתות. ההגירה הערבית הגדולה לאירופה החזירה לרחובות היבשת הישנה את האנטישמיות הדתית, אך אימצה גם את הדפוסים החדשים שהתפתחו בשיח המערבי, כלומר ההתנגדות העקרונית לקיומה של מדינת ישראל.
קשה להימנע מהמחשבה שהדלק המזין חלק ניכר מהאירועים האנטישמיים, קשור במאבק האנטי־ישראלי. ארגוני BDS למיניהם וארגונים אנטי־ישראליים נוספים - כולל דוברים ידועים המשווים את ישראל לגרועים שבעמים וטופלים עליה שקרים ועלילות דם מודרניות (הרעלת בארות, אפרטהייד, רצח עם, פשיזם, נאציזם) - כולם מזינים את האנטישמיות העולמית. כדאי לכולנו - ישראלים ויהודים בעולם - לשמור את הביקורת על מדינת ישראל בגבולות השיח הראוי; ישראל היא תעודת הביטוח של יהודי העולם.
לאחינו ואחיותינו בעולם יש ברירה פשוטה, שלרבים מהם קשה כקריעת ים סוף: לעלות ארצה. לשם מה נאחזים יהודים בציפורניהם במדינות החסות שלהם, ומתעקשים לקיים שם חיים יהודיים למרות האירועים האנטישמיים המתגברים - מה תכלית ה"חלוציות" ההפוכה הזאת? ישראל היא הבית הלאומי של עמנו. בכל ארץ אחרת, גם הידידותית ביותר, היהודים יישארו בגדר אורחים; לעיתים למשך דור, ולעיתים מאה שנים או מילניום. לא חבל להמשיך ולנדוד? בואו הביתה.
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
