פוקר הישראבלוף

שבע דקות נסיעה מפרידות בין באר שבע לצומת להבים. המסלול הימני פונה אל להבים. יישוב של בתים צמודי קרקע ומחירים צמודי שמיים. קרוב ל־7,000 תושבים, 9 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי, אליטה דרומית מבוססת. המסלול השמאלי פונה לרהט, העיר השנייה בגודלה בדרום, יותר מ־70 אלף תושבים, 1 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי, עוני דרומי מובהק. 

לפני שלושה חודשים נהרג כרם אלגער, נער מחונן בן 14 מרהט, מכדור שפגע בראשו במהלך קטטה המונית. משפחתו של כרם תרמה את איבריו, אולם מותו המיותר הצית לרגע את הדיון בנושא נשק בלתי חוקי בחברה הערבית בישראל. ראשי הציבור הערבי האשימו את המשטרה בנקיטת מדיניות מכוונת של התעלמות ואי־שינוי המצב. אך הווטסאפ שלי סיפר סיפור שונה על מציאת נשק ולכידת אמצעי לחימה בלתי חוקיים מדי יום. 

הצטרפתי כצופה לאנשי משטרת רהט במבצע לתפיסת נשק ואמצעי לחימה בלתי חוקיים. עשרות שוטרים, אנשי יס"מ חסונים ומג"בניקים קשוחי מבט נכנסים לשיירת מכוניות, מוכנים לתזוזה בכל רגע, יושבים ללא חגורות בטיחות. התחושה היא שנכנסתי לסדרת מתח נטפליקסית, וכולם מחכים לאות לצאת למבצע. כדי להוסיף מתח, מתגלה תקלה באחד הרכבים, בתוך המתחם הלחץ גובר, בחוץ חמור אוכל באדישות עשב ירוק. 

 

השיירה יוצאת לדרך, ג'יפ יוקרתי מנצנץ עומד מחוץ לשער, הצעירים בתוכו מבחינים בשיירה ומייד שועטים בבהילות אל הכביש ונעלמים, כנראה כדי להודיע למי שצריך להודיע שהמשטרה בדרך. הבלשים לא מתרגשים והשיירה נוסעת. רחוב עומר אל מוכתאר, סניף של מסעדת שף טלוויזיוני זול להמונים, חנויות ביגוד מהגדה, מוצרי סלולרי מהמזרח הרחוק, הכל דומה ועדיין כה שונה. מכונית לא מזוהה נכנסת בין הרכבים, הקשר לחוץ, ימינה בצומת, שמאלה בפנייה ואנחנו מגיעים אל הבית המיועד, כל הכוח מזנק מהמכוניות בתיאום מיומן ושועט אל מיקומו. דפיקות מהירות, צו חיפוש נשלף והשוטרים נכנסים אל הבית, שמתגלה כמתחם. חצר, חניה גדולה, ג'יפים חונים, פרגולה ענקית וכמה מבנים מסביב. ככה גרה החמולה. בנים מעל הורים, אחים לצד בני דודים. 

תשע בבוקר, אישה מציצה מהחלון. אט־אט הגברים מגיחים, לא מתרגשים במיוחד. כלב מובא מהרכב ומרחרח אחר כלי נשק חבויים במתחם הענק. 

כמעט בן־רגע כמות המכוניות המאיטות ברחוב הקטן מתעצמות, כולם באים לראות על מי נפלו השוטרים הפעם. אדם בכיסא גלגלים אדום מגיע אל צומת הרחובות ומתבונן, כשאני הולך לקראתו כדי לדבר, הוא מסתובב ונעלם בעודו מדבר בטלפון. אני מביט מבחוץ, אחד מאנשי החמולה ניגש וצועק שאני מעליב אותו, כשאני לא נכנס ולוקח ממנו קפה.

אני נכנס, שותה קפה שהוא מרק תבלינים, שתי נשים מבוגרות סועדות בסוכה שבחוץ, זאטוט צוהל מול מג"בניקית חמושה שעומדת ומשגיחה בפנים קפואות. בתוך הבית תלויה תמונה של אחד מבני המשפחה עם גלימה וכובע אקדמי, גם כאן השכלה היא מקור לגאווה. השוטרים עוברים חדר־חדר, מרימים הכל בעדינות מפתיעה, מקפידים שכלום לא יינזק ומחזירים בדקדקנות למקום. מדי פעם החיפוש נעצר לכמה דקות, הכלב צריך לנוח. 

שעה אחרי, כל המתח התפוגג לשגרת חיפוש, אנשי החמולה מתחילים להתבדח עם העוברים ושבים ולהקניט את השוטרים, מה יש לכם? למה אתם כל כך קשוחים? השוטרים ממשיכים בעבודתם בלי להגיב. 

 

מי יהיה ה"קוף" שילך עם השוטרים לבית המשפט // צילום: דויד פרץ

 

ארגז תחמושת מתגלה, עשרות קליעי רובה, אני מביט בהם נוצצים בשמש החורפית וחושב שכל אחד מהם הוא בן אדם פצוע או חמור מכך. השוטרים ואנשי החמולה לא מתרגשים, שגרת יום. 

רהט היא עיר "אוף דה רקורד". בחדרי חדרים תשמע הכל על העולם שבחוץ, אבל אף פעם שלא לציטוט ובטח שלא בצמוד לשם הדובר. תקבל את כל האמת לפנים אבל בשום פנים ואופן לא למצלמה, אפילו החלפת מספרי טלפון צריכה להיעשות במחשכים, הרחק מהעין המפקחת, שמנסה לשמר את הסדר הישן בעולם שאץ אל העתיד. 

אז המשטרה לא בסדר? מציקים לכם? התשובות מפתיעות. ההפך הוא הנכון, הלוואי שהיו מחפשים עוד יותר נשק, אומרים לי אנשי ה"אוף דה רקורד", לא רוצים אותו בתוכנו, לא רוצים לחיות במקום שבו כל ריב שטותי בין ילדים מתפתח לקטטה המונית ויריות באוויר ובאנשים. אז למה אתם לא מוסרים את הנשק? למה אתם לא אומרים את זה בגלוי? אני שואל והם משיבים: "כי אם לשכן שלי יש נשק מה יקרה אם לי לא יהיה? מי יגן עלי? המשטרה?" 

 

בינתיים אנשי החמולה מחליטים מי יהיה ה"קוף" שילך עם השוטרים לבית המשפט. לבסוף נבחר הדוד המבוגר ללא הרשעות ועם "150 אחוז נכות". מבט אחד של השופט והוא ישוב הביתה, מה שהתחיל כסדרת נטפליקס הפך מהר מדי למערכון של הגשש החיוור. אירוע טרגי־קומי שבו כולם משחקים את פוקר הישראבלוף. 

אנשי המשטרה מתגאים ובצדק כיצד הפסיקו את הירי בחתונות על ידי מהלך חכם ופשוט: העברת האחריות אל הקהילה והחוגגים. כמו בפעילויות החינוכיות שהם עושים עם תנועת נוער של בדואים, קל להאשים את המשטרה במצב. בניגוד לרוב מוסדות המדינה, היא שם בשטח, עושה את עבודתה במסירות ובמקצועיות כשכל האחרים בורחים מהתמודדות. עם זאת, גם השיטור הטוב ביותר לא יכול לפתור בעיה של מדיניות מתחמקת מצד אחד, ותרבות שלא מקבלת אחריות על עצמה - מצד שני. 

רהט מציבה סימן שאלה מאתגר ונוקב יותר בכל שנה מתעברת ויולדת. לפני כמעט ארבעים שנה הוקם היישוב במסגרת הסדרת היישובים הבדואיים בנגב. זו עיר אב בישראל. הסדרה אולי היתה, אבל סדר הרבה פחות. אם המגמה הדמוגרפית תימשך, עד 2030, הבדואים עשויים להיות רוב תושבי הנגב. מדיניות "חוסר מדיניות" מצד אחד דחקה במשך שנים רבות את החברה הבדואית אל החצר שמעבר לחצר האחורית של מדינת ישראל. שם היה נוח לחברה הבדואית לשקוע במצב המעורפל שבו הם לכודים כרגע, בין העבר לעתיד, בסבך שלוש מערכות חוק שונות ומנוגדות זו לזו - ישראלית, שרעית והחוק הבדואי.

השוטרים יודעים שעד שיגיעו לזירת ירי, מישהי כבר תשטוף את הדם עם אקונומיקה, תרמילי הקליעים ייאספו כלא היו, ואף אחד לא ראה או שמע שום דבר. אך הבעיה חמורה מכך, מדינת ישראל והחברה הבדואית לכודים בסבך הכחש העצמי. לא מוכנים לומר את מה שברור ממילא. כל עוד אף אחד לא יהיה אמיץ או משוגע לקבל אחריות וינסה להפוך את הבדואים לאזרחים שווי חובות וזכויות, כל שיישאר הוא משחק הפוקר האווילי הזה, משחק דמים שבו כולם רק מפסידים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו