אמונה או היגיון - תבחרו אתם

נערות תכולות עיניים עם נזם באף, חוזרים בתשובה מגלגלי ג'וינטים, היפסטרים מזוקנים, חב"דניקים, מושבניקים חובבי מוזיקה מזרחית, סטודנטים למדעים, ליברטיאנים יוצאי ברית המועצות, מהנדסי מכונות, מורות לגיל הרך - כולם התכנסו בפאב "הרכבת" בבאר שבע. התור בחוץ ארוך, בפנים מלא עד אפס מקום. כולם מוכנים למופע הכי טוב בעיר, בעל המקום עומד במרפסת, נרגש וחרד, "חברים, אני מצטער, אין לנו מקום לכולם", הוא אומר למאוכזבים. כשאני שואל את האמרגן מדוע האירוע לא מתרחש במקום גדול יותר, הוא משיב: "הם הראשונים שסגרו איתי, אחרי זה פנו אחרים, אבל מילה של פייגלין זו מילה!" 

הייתי בהרבה אסיפות בחירות בחודשיים האחרונים, אך שום דבר לא התקרב לרמת החשמל ועוצמת "הדבר הגדול הבא" שחוויתי במפגש עם אנשי מפלגת זהות - משה פייגלין והקומיקאי עם המגפון, גדי וילצ'רסקי. מפלגת זהות היא כרגע מופע רעם מתגלגל, התקווה הגדולה של עשרות אלפי ישראלים צעירים ברובם.

 

רוב תומכי פייגלין הצביעו כבר. שאלתי בחוץ, פעם או פעמיים, ליכודניקים, לפידניקים, עבודה, ליברמן, מרצ, ואפילו חד"ש. פייגלין שותה מנדטים עם צינור באנגים למפלגות האחרות. האור בעיניים של חסידי פייגלין, בעודם מדברים על המצע של המפלגה, מבהיר מדוע פייגלין מולעג כ"משיח של סטלנים"; הדרך שבה רעיונותיו מוצגים, בלהט דתי והרבה מעבר, מעידה על תפיסה של "הכל או כלום", מעין עולם מושלם חסר כל סדק של פקפוק: או שאתה שותף בסוד, או שאתה תינוק שנשבה. הלגליזציה של הקנאביס היא ללא ספק הדבק שמחזיק את מכלול הקהלים במעשה המרכבה של פייגלין, אך לתלות את הכל רק בתאוות עשבים זו טעות. 

 

פייגלין מגיע וזוכה לתשואות. כאן לא צריך להמריץ את הקהל ב"יאללה באר שבע", אין כאן טיפה של ציניות כבשאר כנסי הבחירות, עבור חסידיו הוא הדבר האמיתי. הפער בין האקסטזה לבין דמות המדריך מבני עקיבא שנקלע לסביבה במקרה ועולה כעת לבמה, הוא בלתי ניתן להכלה. כשהוא מדבר בחיוך נופת צופים, אתה מבין את מקור כוחו - זה לא אני, אומר פייגלין, אני רק שליח הרעיון. זה מה שהופך אותו להיות היסוד הרדיואקטיבי של הבחירות האלו. בשוק שבו כולם מוכרים אישיות, כך וכך שנות ביטחון ומרות, פייגלין מוכר תקווה משוחררת מריכוזיות שוברת גב, זו שהופכת את הצעיר הישראלי לזה שעובד הכי קשה במערב, מרוויח הכי פחות, ונותר בלי עתיד. 

פייגלין חושף את תסביך העומק של החברה הישראלית, זו שמקווה שאפשר "גם וגם": גם יהודית וגם דמוקרטית. גם ליברלית וגם מדינת רווחה. פייגלין לא מנסה למכור פתרונות עמומים לחברה משוסעת. תאמינו או תתנגדו, בשיטתו הוא עקבי. כך הערב עובר משיא לשיא, כשהוא מבטיח לא לחוקק חוקים אלא לבטל אותם, ומציע חזון יהודי של ליברליות כלכלית והתנגדות לבולשביזם ההסתדרותי, שזוכה, שוב, למחיאות כפיים נלהבות. 

באיזה שלב וילצ'רסקי מכריז: "שימו לב, חברים, הנה בן אדם עם כיפה שאומר לכם לשים ז' בקלפי". פייגלין מסמיק קלות, הקהל מתמוגג, הנה דתי אדוק שאפשר להעביר איתו צחוקים של דו־משמעויות.  

 

קחו אחריות, ונהלו את חייכם בחופש העיסוק, משיב פייגלין // צילום: דויד פרץ

 

מתנגדיו מציינים את הפער הבלתי ניתן לגישור בין אדיקות יהודית לליברליות הדוקה. בחוץ נשאל אחד הפעילים הדתיים מה עמדתו לגבי תחבורה ציבורית בשבת, הוא מחייך, "מי אמר שצריך בכלל תחבורה ציבורית? אתה רוצה להפעיל, תפעיל לבד מתי שבא לך, רק ככה נוכל להתחבר. אתה תעשה מה שטוב לך ואל תכריח אותי לשלם על מה שטוב לך".

כשאני שואל את החילונים איך השילוב הזה מסתדר להם, מתגלה הסטארט־אפ הגאוני שפורץ חומות בין קהילות: למי אכפת שזו מדינה יהודית קיצונית, כל עוד המדינה מתערבת כמה שפחות בחייך? קחו ואוצ'רים, קחו אחריות, ונהלו את חייכם בחופש העיסוק, משיב פייגלין כתשובת קסם כמעט לכל שאלה, ומפנה לספר המצע של המפלגה, כך שלכל בעיה יש פתרון פנתרי של מצע ואמונה, כך יכולה להתאפשר אוטופיה של ממשלה יהודית על הר הבית, ערבים שעוזבים מרצונם כי זה "הפתרון ההומני ביותר", וגראס לכולם בכל פינת רחוב. "מה, הוא לא עושה לך היגיון?" אומר לי סטודנט חילוני, "מה נראה לך? דוד המלך לא עישן? באבוהה עישן..." 

 

רק רגע סדוק אחד נרשם. אביתר, נער שכונות שבתחילת דבריו מתנצל שהוא לא כמו "כל המלומדים" שמסביב, שואל בכאב את פייגלין מה הוא מתכוון לעשות כדי שנערי השכונות לא יגיעו לכלא. פייגלין עונה שממילא המדינה הפריטה את הרווחה למגזר השלישי והוא פשוט יעשה את זה רשמי, או במילים אחרות "היד הנעלמה" היא שתדאג לעתידו, ועובר לשאלה הבאה.

כמה סטודנטים נלהבים ינסו לעמת אותו עם הנקודה הזו בחוץ, ופייגלין ישיב להם, הפעם ללא חיוך, "זה או שוויון או שפע, אין שניהם - תבחרו". וכאן שורש העניין מתבאר: אם אתם בצד השופע של החיים, פייגלין נראה כפתרון חדשני, אם אתם בצד שזקוק לשוויון כדי לא להגיע אחרון, פייגלין ישאיר אתכם להתמודד על גורלכם בשוק החופשי. כמו שאומר אחד מחסידיו המתווכחים בלהט בחוץ - "אין אבטלה, יש רק בטלנים". 

מחוץ למתחם הרכבת הציבו פרנסי העיר והאוניברסיטה את פסל בן־גוריון עומד על הראש. פייגלין אינו צריך לעמוד על ראשו כדי להיות המנהיג היחיד שלא מרגיש כמאובן מהמאה ה־20. 

בדרך חזרה הביתה אני מוצא את עצמי מהרהר אם להצביע לפייגלין אך אז נזכר כי מדובר במנהיג שהתחיל את דרכו הפוליטית במחאה כוחנית ברחובות, ישב בכלא בגין המרדה, כתב ספר 

רב־מכר, ואמר שהפתרון שלו לרצועת עזה הוא לבצע טיהור אתני באוכלוסייה. עכשיו הוא בדרך להיות לשון המאזניים בשאלת הרכבת הממשלה. האם מדובר בקוריוז מעושן או במנהיג שמציע אפשרות פוליטית חדשנית? זאת נדע ב־10 באפריל, לפי הלהט והצפיפות שראיתי, "זהות" מכינה תבשיל כובעים מר לסוקרים. האם לשמוח או לדאוג מכך? זו שאלה של "או אמונה או היגיון" - אין את שניהם - תבחרו. 

 

***

 

ניקי גוטמן ז"ל // צילום: מתוך פייסבוק

 

אף פעם לא הבנתי מדוע כותבים משתמשים בצמד המילים "חוטאים בכתיבה". איזה חטא קיים בכתיבה? רק כשהתחלתי לכתוב בעיתון, במרוץ אחר מכבש הדדליין, הבנתי מהו "חטא הכתיבה". זהו חטא חוסר הדיוק, חטא חוסר המהימנות בין מה שנכתב למה שקרה במציאות, וחטא הפרשנות על בסיס דעתך ולא על סמך מה שרואות עיניך. החטא האמיתי של כתיבה עיתונאית הוא לכתוב מילה חסרת ביסוס או הגינות. וזה לא כל כך קל כפי שזה נראה מהצד, בעיקר כשאתה נדרש לעשות זאת בצמצום ותחת לחץ זמן. 

ניקי גוטמן לא חטאה בכתיבה, היא כתבה במחויבות וברגישות.

כדרומי, אני רגיל ש"כתבנו בדרום" הוא שלב ביניים עד המעבר לתפוז הגדול בתל אביב. ניקי לא התייחסה לטייטל שלה ככה, וזה ניכר בכתיבתה. הדרום היה שליחות חיים עבורה, היא הכירה וחיה את המקום מבחירה.

השבוע היא הלכה לעולמה. לא משנה היכן נפגשנו, בוועידת הנגב, בעוטף עזה או בפאבים בעיר העתיקה, אחרי שעות עבודה בלתי נגמרות, ניקי נשאה עימה חיוך של שמחת ההווה לכל מי שפגשה, כיודעת את ערך הכאן והעכשיו, ונאחזת בו רגע לפני שהוא נעלם והופך למילים וזיכרונות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו