דוברים בולטים בשמאל צהלו על החלטת העליון לפסול את מיכאל בן ארי, ולאשרר את מועמדותם של עופר כסיף ובל"ד. הראשון, נטען, מייצג גזענים קיצוניים, ואילו האחרים מציגים אולי עמדות לא נוחות (כמו ביטול מדינת הלאום היהודי) אך לגיטימי להשמיען. זהו מוסר כפול.
אין חולק שגזענות כלפי ערבים היא תופעה פסולה, וסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת אכן נועד למנוע מועמדות של גזענים. אולם שלילת המדינה היהודית מהווה גם היא גזענות - כלפי יהודים. מפלגות ערביות תומכות בזכות ההגדרה העצמית של כל עם, ולפיכך קוראות להכרה במדינת לאום לפלשתינים; אבל מאידך הן מתנגדות לזכותם הלאומית של היהודים.
זו איננה רק גזענות, אלא גם אנטישמיות, כפי שמוגדרת על ידי "יד ושם": "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על ידי הטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא מפעל גזעני".
ניתן היה לצפות שהתומכים בפסילת בן ארי מטעמי "גזענות" יגלו מעט עקביות, ויצדדו גם בפסילת המפלגות הערביות (ומר כסיף) מאותם הנימוקים בדיוק. זה לא קורה, כי בשמאל הישראלי חיים בשלום עם גזענות כלפי יהודים, מנימוקים קלושים של "הגנה על המיעוט".
אבל השאלה החשובה היא, איזו גזענות מסוכנת יותר? בן ארי וחבריו מוקעים מקיר לקיר, והשפעתם אפסית. איזה חותם גזעני בדיוק הותיר בן ארי במהלך ארבע השנים שבהן כיהן כחבר כנסת?
לעומת זאת, הגזענות כלפי יהודים זוכה ללגיטימציה במוקדי השפעה בישראל ובעולם, ותנועת ה־BDS נהנית מתמיכת השמאל הרדיקלי העולמי. ח"כים ערבים ותועמלניהם היהודים מפיצים ארס אנטי־ציוני ברחבי העולם, מבלי שהחברה הישראלית תגנה באופן נחרץ את גזענותם. הדבר רק מלבה את הזרם האנטי־ציוני בציבור הערבי, ומסייעת להנהגתו להוביל קו בדלני הפוגע בשילוב ערביי ישראל בחברה.
אנטי־ציונות וגזענות כלפי ערבים הן שני צדדיו של אותו מטבע גזעני. מי שפוטר גזענות כלפי היהודים, למרות פוטנציאל הנזק העצום שלה למדינת ישראל, לא יכול להתפלא על הצגתו כצבוע.
זהו בדיוק הקושי של רבים בציבור הישראלי מול פסיקת העליון: כסיף וחד"ש־בל"ד לא רק נוקטים בעמדה גזענית כלפי העם היהודי, אלא גם עוברים על סעיף אחר בחוק יסוד: הכנסת בעצם שלילתם את ישראל כמדינת יהודית.
מצער לגלות שהרגישות הרבה לגילויי גזענות כלפי ערבים מצד יהודים, כרוכה ביחס סובלני ואמפתי לגזענות כלפי יהודים ולאנטי־ציונות שמקדמים נבחרי הציבור הערבים. המוסר הכפול הזה זועק לשמיים, וגורם לציבור להתקומם נגד מה שהוא תופס כ"איפה ואיפה", ואף כמתן לגיטימציה לפגיעה באינטרסים של ישראל. חמור מכל, הדבר פוגע באמון הציבור בבית המשפט העליון. גם על כך היה על בית המשפט העליון לתת את הדעת בהחלטתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו