שלושה פועלי בניין נהרגו במהלך שבוע אחד בחודש האחרון בעבודות בעיר חריש. לאחר מותו של הפועל השלישי, ועקב לחץ תקשורתי וציבורי, הוחלט לסגור את אתרי הבנייה עד לבחינת המחדלים ותיקונם. אך התופעה המדאיגה אינה מתחילה או מסתיימת באתר הבנייה בחריש.
מספר ההרוגים בתאונות בנייה ועבודה עולה בקצב מסחרר. 10 הרוגים נרשמו מתחילת השנה, ואנו רק בסוף מארס. המגמה מדאיגה, הסטטיסטיקה מוכרת, הפועלים ממשיכים להיהרג ולהיפצע, אך שום גוף ציבורי, משרד ממשלתי או ארגון לא מקבל אחריות ומציב פתרון ראוי. בינתיים, כל בוקר שבו פועל נפרד לשלום ממשפחתו, עלול להיות האחרון.
בעולם מתוקן היתה קמה ועדת חקירה ממלכתית ומעמיקה - שתפקידה לגדוע את התופעה אחת ולתמיד. אך במציאות העגומה של מדינת ישראל, דין פועל בניין אינו כדין "אזרח מן השורה". הביטחון, האכיפה, הביטוחים, אחריות המעסיקים וההכשרה - כולם לוקים בחסר ומספקים מענה חלקי בלבד, על חשבון בטיחותם וחייהם של פועלי הבניין.
כדי לקטוע את רצף ההרוגים, יש לפעול בכמה חזיתות: ראשית, על המעסיקים ליצור מנגנוני הכשרה מקצועיים ותקניים באיכות גבוהה לכל פועל שכף רגלו דורכת באתר בנייה.
שנית, על המדינה להגביר את האכיפה והפיקוח על מעסיקים שאינם פועלים כחוק ומותירים את ביטחון עובדיהם בידי הגורל. כיום, בשל היעדר כל אחריות מצידם, המעסיקים לא מחייבים את העובדים בכללי בטיחות נוקשים. כמו כן, ההכשרות מתבצעות באופן לא עקבי, פוליסות הביטוח של העובדים אינן מכסות את הסיכון בצורה מקיפה, ובאתרים מסוימים אפילו הקסדה אינה נחשבת לחובה.
כפי שסגירת בית הקברות לא תעצור את עגלות המתים מלהגיע, כך גם סגירת אתרי בנייה באופן זמני לא תצליח להציל את עתיד פועלי הבניין. זה אמנם צעד מתבקש וחשוב, אך הוא אינו מעניק פתרון ריאלי לסכנה הנשקפת לביטחונם של הפועלים במדינה.
יש להגביר את מנגנוני הפיקוח, האכיפה והענישה, לצד העלאת המודעות לבטיחות באתרי הבניין, הכשרה מחודשת של העובדים, תשלומי ביטוחים מצד המעסיקים ובעיקר - נקיטת זהירות ואחריות יתרה מרגע הכניסה לאתר הבנייה בבוקר, ועד לעזיבתם בתום היום - בריאים ושלמים.
שילוב של אכיפה ופיקוח, לצד הגברת המודעות הציבורית, יוביל לשינוי הנדרש בתחום ויעניק ביטחון לפועלי הבניין, למשפחותיהם ולמעסיקים. יש לפעול באופן מתואם ומיידי, כי האסון הבא ממתין מעבר לפינה.
עו"ד אייל פייפר מתמחה בדיני תאונות עבודה ונזיקין
