יום האדמה, שיצוין בסוף השבוע, ישמש בוודאי הזדמנות לבעלי עניין להלהיט את הרוחות ולקושש קולות בקרב מצביעים ערבים, או אף כדי להעמיק את השסע בין יהודים ללא יהודים בישראל. יש להניח ולקוות שגם השנה, כמו בשנים קודמות, לא ייגררו אזרחי ישראל הערבים אחרי פרובוקטורים ומסיתים.
דווקא על רקע הבחירות הקרבות, חשוב להדגיש שערביי ישראל עשו זה מכבר את בחירתם: הם בחרו להיות ישראלים, חלק בלתי נפרד מהמדינה שבה הם חיים. בחירה זו מוצאת את ביטויה בכל צעד ושעל של אזרחי ישראל הערבים. גם מהנתונים בשטח עולה תמונה של השתלבות מתמשכת ואף גוברת והולכת של האוכלוסייה הערבית במרקם החיים הישראלי: בשוק העבודה, במערכות החינוך וההשכלה, בתרבות ובספורט, בכלכלה, ולבסוף, אפילו בשפה המדוברת, הקולטת לתוכה מילים ומונחים מהעברית.
לפני הכל, זוהי בחירה יומיומית של כמעט 2 מיליון אזרחים ערבים העושים בכל בוקר את דרכם אל מרקם החיים הישראלי, שהם חלק בלתי נפרד ממנו: במקומות העבודה, בבתי הספר ובמוסדות ההשכלה הגבוהה, במוסדות הבריאות ובתחומים נוספים.
אבל מדובר גם בבחירה מדעת ומרצון בדמוקרטיה הישראלית, המעניקה חופש ביטוי וחירות הבעה; דמוקרטיה שבה אין מלכים ונשיאים ובני נשיאים לכל חייהם, ושידעה גם להשליך נשיא וראש ממשלה לבית הכלא. זו גם בחירה בעוצמתה הכלכלית והביטחונית של ישראל, המעניקה רווחה וביטחון כלכלי, ובעיקר הגנה מפני אלימות וטרור. אין פלא שמגמה זו של ישראליזציה קוסמת גם לצעירים פלשתינים רבים בשומרון וביהודה, הנכונים לוותר על חלום המדינה הפלשתינית ולהפוך לאזרחים ישראלים.
תהליך הישראליזציה של ערביי ישראל ידע עליות ומורדות. ללא ספק, ניצבים בדרך חסמים ומכשולים רבים, אבל מדובר במגמה עקבית ומתמשכת שאין לעצור בעדה. מבחינה זו, דומה כי בוויכוח ההיסטורי שהתקיים בשעתו בין דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, לבין מנהיג האופוזיציה מנחם בגין, צדק דווקא האחרון. בן־גוריון כונן את הממשל הצבאי שניהל עד לאמצע שנות ה־60 את חייהם של ערביי ישראל. הוא סבר שלא יהיה אפשר לגשר על התהום הפעורה בין ישראל לבין אזרחיה הערבים, וכי נגזר על אלה להוות גיס חמישי במאבק בין עמם לבין מדינתם. מנחם בגין, מצידו, קרא לביטול הממשל הצבאי והאמין בשילובם של ערביי ישראל כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל.
כמו בקרב מצביעים יהודים רבים, גם בקרב החברה הערבית ההצבעה למפלגות הערביות היא במובנים רבים "הצבעה שבטית", ואינה נובעת בהכרח מהזדהות עם מנהיגיהן של מפלגות אלו, ולעיתים אף לא תמיד מהסכמה מלאה עם הדרך והאידיאולוגיה שלהן. יש, אפוא, לקוות כי בעתיד הלא רחוק תקום מפלגה ערבית פרגמטית, שתחרוט על דגלה את קידום עניינם של האזרחים הערבים, דוגמת שיפור הנגישות להשכלה ולשוק העבודה, פיתוח כלכלי של היישובים הערביים, הגברת שילובם בחברה הישראלית ועוד.
אבל למרות זאת, אסור למדינה להירתע ולסגת ממאמציה לחזק את הקשר שבין אזרחי ישראל הערבים לבין המדינה - למשל, באמצעות קידום פרויקט השירות הלאומי והקהילתי של צעירים ערבים, פריסה של משטרת ישראל ביישובים הערביים כדי לחזק בהם את הביטחון האישי והשקעות בתשתית ובחינוך.
יש גם לקוות שלא ירחק היום שבממשלת ישראל ישוב לכהן שר ערבי, שיהיה מודל לחיקוי לציבור שמקרבו הוא מגיע ויוכיח כי בדרך לשילוב ולהשתתפות בחיי החברה והמדינה אפשר לפרוץ כל תקרת זכוכית.
יום האדמה הוא, אפוא, תזכורת לא רק לצילו הכבד של העבר ולקשיים שבדרך, אלא גם להישג הגדול של השתלבות הערבים אזרחי ישראל בחברה ובחיי המדינה, ובעיקר תזכורת לבחירתם בישראליות כדרך חיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו