ישראל תקועה באיזה פלונטר שמגביל את החשיבה של הנהגתה ביחס לבעיה שמולה אנחנו נמצאים מול עזה. יש הסכמה רחבה למדי שבעיתוי כלשהו, שנוח לנו, צריך לצאת למבצע רחב לחיסול האיום של חמאס. ישראל ממלכדת את עצמה במחשבה שבעוד עשרה ימים הבחירות - אז אי אפשר. איך לעשות צעד כלשהו כדי לגרום לצד השני להגיב בצורה שמתאימה לאינטרס הישראלי?
זה דבר די שלילי להיות אסטרטג כורסה. אבל צריך לשחרר את החברה הישראלית ואת ההנהגה מהפלונטר הנפשי שיוצרים הטילים שנורים באקראי ובעיתוי מחושב על האוכלוסייה האזרחית. לכן, הדבר הכי נכון הוא לצאת לפעולה בעיתוי הכי מפתיע ובדרך הכי בלתי צפויה: עכשיו. כדי למצוא את השיטה הנכונה, צריך קודם כל להוציא מהמשוואה את מועד הבחירות ומזג האוויר ואת כל השיקולים האחרים.
למרות שהפוליטיקאים הניציים ביותר כבר הסתגלו לרעיון שאפשר וצריך לצאת למבצע כשהירי והפגיעה במטרות מתבצעים מחוץ לרצועת עזה, זו שוב אותה דרך צפויה. הדרך המפתיעה היא הדרך הנועזת וגם המבטיחה ביותר: ברגל. על הקרקע. על שרשראות ובנעליים גבוהות. לבתר את הרצועה כפי שהמפקדים יודעים. להתמקד בחיפוש ובאיתור מנהיגי חמאס ולחסל אותם. יהיו נפגעים. אולי לא מעט. אבל יהיו תוצאות.
לא ייתכן שמדינה שלמה תכסוס ציפורניים מול מהומות מובטחות של 100 אלף איש על הגבול. צה"ל צריך לשחרר את עצמו מהדאגה למה יהיה אחרי. יש גם בעיות שהפלשתינים עצמם צריכים לפתור. המרצים המגונים מהאוניברסיטה העברית לא יאהבו את זה. ברק מדינה, המשפטן חסר העקרונות, יגיד מה שיגיד - אבל ישראל צריכה להשתחרר.
חמאס כפה על החברה שלנו מצור נפשי, שרק פרופסורים למזרחנות ואנשי תקשורת מסוימים משוחררים ממנו. צריך להתעלם מהנושא האיראני כרגע. אולי זה מה שהם רוצים שישראל תעשה. אז מה? ההנהגה צריכה להשתחרר מאימת התקשורת ולקחת את הסיכון, לעשות את מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו.
בדבר אחד הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט צדק: הכוח הסדיר ברמת הכשרה ואימון הגבוהה ביותר שלו ב־20 השנים האחרונות. כואב להגיד, אבל ההרתעה הכי טובה היא נכונות להקרבה. ועוד יותר לא נעים להגיד: הציבור ברובו הגדול מבין את זה.
תזכרו את לורי שם־טוב: האם המעצר של מיקי גנור הכרחי ליצירת דרמה, גם אם הוא מתעלם מזכויות אדם?
רבים תוהים, מה פתאום משליכים שוב את מיקי גנור למעצר? התחושה הבלתי נמנעת היא שמדובר בצעד ענישה נקמני ללא משפט, משום שחזר בו מהסכם עד מדינה. כל זה נעשה בשיתוף פעולה של בית המשפט העליון, היות שבית המשפט המחוזי מרכז־לוד קבע שאין עילת מעצר.
דומני שהיחיד שהתקומם על המהלך הכוחני של הפרקליטות והמשטרה היה הפרופסור למשפטים בועז סנג'רו, במאמר ב"הארץ". מאחר שיש תחושה שתיק הצוללות בהיבטי השוחד מתפרק, עושה הפרקליטות עבודת ריכוך על דעת הקהל. יש חומר חדש מגרמניה. תעשיית ההדלפות תייצר תנופה מחודשת לחקירה הנובלת, ומעצרו של גנור מייצר גם את הדרמה. שנדע שמדובר בפשע.
פרופ' סנג'רו הוא מהבודדים ביקום המשפטי שבאמת רגיש לנושא זכויות האדם של חשודים ונאשמים. צר לומר זאת, והוא אף מתפלמס בנושא עם בית המשפט העליון, שמדבר הרבה על זכויות האדם, אך מי שחוקק את החוקים בנושא אלו פוליטיקאים מהשורה; ואילו בית המשפט ממשיך בגישתו הדרקונית.
המקרה הבולט ביותר הוא של לורי שם־טוב, שמעצרה הוארך לאחרונה - לא בחמישה ימים אלא ב־150 יום. שם־טוב, שילדיה נלקחו ממנה על ידי רשויות הרווחה, נמצאת כבר יותר משנתיים במעצר. סנג'רו, בראש קבוצה של עשרה מרצים וחוקרי משפט, שיגר מכתב שחתום על ידי כל העשרה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה ובו תביעה לשחרורה המיידי; היא בסך הכל בלוגרית שאכן הכפישה עובדי רווחה, אנשי משטרה ואף שופטים, רחמנא לצלן.
"(אנו) מודאגים מאוד משימוש מערכת אכיפת החוק בהליך הדרסטי של מעצר עד תום ההליכים כבר יותר משנתיים, חרף העובדה שלורי שם־טוב לא מואשמת בעבירות הכרוכות באלימות (פיזית) ואין טענה שנשקפת ממנה סכנה לביצוע עבירות מסוג זה", כותבים עשרת הפרופסורים למשפטים.
כבר בקיץ שעבר פסקה שופטת ביהמ"ש העליון ענת ברון כי יש לשחרר את שם־טוב בתנאים מגבילים. אבל בדרכים עקלקלות שבן אדם נורמלי מתקשה להבין, לא נוצרו התנאים לשחרורה, ואישה שילדיה נלקחו ממנה עדיין נמצאת מאחורי סורג ובריח - ללא משפט - כבר שנתיים וחודש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו