ב־1920 היה בן־גוריון מרקסיסט־לניניסט מושבע, שהכריז כי "התעודה ההיסטורית של הציונות לשמש חוד החנית של המהפכה (הקומוניסטית) בין עמי המזרח התיכון... משימה שיש לממש על ידי מלחמת מעמדות" (שתשמיד את הבורגנים שעסקיהם הקטנים היו הגורם העיקרי לעידוד הפריון והצמיחה). בן־גוריון היה נחוש להשליט על ישראל "דיקטטורה של הפרולטריון שיחליט בכל ענייני הלאום". לצורך כך הוא הקים, כמכשיר האכיפה המרכזי של "שיטת מפא"י" הבולשביקית, את ההסתדרות.
שלטון המפלגה והביורוקרטיות הנוראות שהקימה, השחיתו את המשק וחנקו אותו. בביורוקרטיה נהוג עקרון "יד רוחצת יד", ובעלי הקשרים חסרי הכישורים מאיישים עמדות מפתח ומבזבזים מיליארדים על פילים לבנים ומעשי שחיתות. כתוצאה מכך התמוטטו קודם כל מפעלי חברת העובדים והחברות הממשלתיות, וכן הקיבוצים והמושבים, שהושקעו בהם מיליארדים מתרומות וממסים דרקוניים. אחריהם התמוטטו הבנקים, ששדדו את הציבור ב"הרצה" ובניפוח המניות שלהם; חברות הענק המונופוליסטיות; הפירמידות שנוצרו בתהליך ההפרטה המדומה, שהעביר לטייקונים בפרוטות הרבה מהמפעלים הכושלים של ההסתדרות והממשלה, לרבות זכויות המונופול.
המונופולים גזלו את הצרכנים ויצרו עוני מחפיר במדינה הנהנית מההון האנושי הטוב בעולם, ושהושקעו בה 350 מיליארד דולרים ממקורות חוץ; צירוף שהיה אמור לעשותה לאחת מהמדינות העשירות בעולם. תחת השלטון הבולשביקי של מפא"י, ההסתדרות והביורוקרטיות הממשלתיות, שהתחזו לסוציאליסטים מגיני העובדים, השתכרו רוב עובדי ישראל, ועדיין משתכרים, שכר מביש. מפעלי ההסתדרות וכן מפעלי המגזר הפרטי מוכי "הרגולציה" היו בעלי תפוקה נמוכה, ושילמו לעובדים שכר נמוך בשל הפוליטיזציה ששררה בהם, ויצרה יחסי עבודה מושחתים. כשכשלו המפעלים, המפוטרים לא זכו לפיצוי הוגן. אבל העסקנים שניהלו אותם ברשלנות נהנו מפיצויים גבוהים, מהטבות, ומהמשך קריירה.
ממסי החבר, מיליארדים שנסחטו במשך השנים מעובדי הייצור - לרוב בניגוד לרצונם (באמצעות חוק ההרחבה) - ומכספי הפנסיה של העובדים שהיא בזזה, מימנה ההסתדרות את ה"עסקונה" המושחתת שלה (עם משכורות עתק של מאות אלפים לראשי מחלקת הספורט, למשל), את המנגנונים הטפיליים שדאגו לשמר את הפריבילגיות של הוועדים החזקים, של עובדי המונופולים הציבוריים כמו פקידי הממשלה, חברת החשמל, מקורות, עובדי הנמלים, שדות התעופה והרכבת. העובדים הללו, המשתכרים הרבה מעבר לערך התפוקה שלהם, חיים על חשבון משלמי המסים, כלומר על חשבון העובדים שאינם נהנים ממעמד של מונופול. אי היעילות של עובדי המונופול (שכר גבוה לתפוקה נמוכה) גרם, בין השאר, לצמיחה נמוכה (שרק הרפורמות הכלכליות האמיצות של נתניהו האיצו במשך שנים) ומנע יצירת מקומות עבודה חדשים. כתוצאה מכך האבטלה גדלה.
ההסתדרות לא פעלה מעולם נגד המונופולים הגוזלים את הצרכנים הישראלים ומייקרים את מרבית המוצרים והשירותים ב־30 עד 300 אחוזים. מעולם לא לחמה במונופול הבנקים, המעביר מדי שנה מיליארדים מכיסם של החוסכים לכיסם של הטייקונים, והגוזל מיליארדים נוספים בריבית הנשך ועמלותיו המופקעות. גם כשהיה בבעלות ההסתדרות, העניק בנק הפועלים אשראי ללא גבול או ביטחונות לטייקונים, וייבש את מקורות האשראי של המשק, במיוחד של העסקים הקטנים, שהם מנועי הצמיחה. זו הסיבה שהנגב והגליל לא התפתחו כמעט: הם בפריפריה של הפרוטקציה.
כשמספר 4 בכחול לבן הוא אבי ניסנקורן, לשעבר ראש ההסתדרות, וכששותפיו בצמרת המפלגה הם גנרלים חסרי ידע וניסיון בכלכלה (כפי שהוכיחה פשיטת הרגל של גנץ), שכבר הבטיחו לניסנקורן להגדיל את תקציבי הסקטור הציבורי - כדאי לצפות לקטסטרופות בכלכלת ישראל (ואולי גם בביטחון) אם חבורת המבולבלים תעלה לשלטון.
דניאל דורון הוא המייסד והמנהל של המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי
