1. מכל עבר נשמעות המחאות אנינות הטעם: מערכת הבחירות הזאת היא הנמוכה ביותר שהיתה אי פעם. באמת, שכחתם את 1981? היצרים אז העפילו לרמה של איום במלחמת אזרחים. גם אז לא דנו באידיאולוגיה, לא בארץ ישראל ולא בכלכלה, לא בביטחון ולא בחינוך. מבחינת הישראלי הפשוט, השאלה המרכזית בבחירות הפכה מהר מאוד לשאלת מקומה של ישראל השנייה.
ארבע שנים קודם לכן אירע המהפך, ולראשונה בתולדות המדינה קיבלה הנהגת המחנה הדחוי והמודר מקום ליד הגה הספינה הציונית. מפלגת העבודה היתה משוכנעת שמדובר בטעות היסטורית שתתוקן חיש קל. עליית הליכוד ב־1977 תורצה בכניסתה של מפלגת ד"ש שגזלה קולות מהעבודה. עכשיו, עם התפוררות המפלגה, חשבו במפלגת העבודה להשיב את הגלגל לאחור ולשוב להגמוניה הפוליטית הישנה. סיסמת המערך בבחירות לכנסת העשירית היתה: "עוד ארבע שנות בגין?"
כך הפך הדיון הפוליטי לדיון סוציו־פוליטי, כלומר ויכוח רווי יצרים על הזכות להוביל. בוחרי הליכוד והציונות הדתית - שטעמו מפירות השלטון אחרי שנים ארוכות שבהן עמדו כעניים בפתח - הרגישו שהטיעונים הפוליטיים, הביטחוניים והכלכליים ה"רגילים", הם רק מסווה המכסה על השאלה המרכזית: האם יזכו להמשיך את השינוי שרק החל לקרום עור וגידים בשנים ההן.
ציבור מצביעי העבודה (אז: "המערך") לא הבין את הכמיהה העמוקה ללגיטימציה מצד יוצאי עדות המזרח, הרוויזיוניסטים, הציונות הדתית ואפילו החרדים; להיות בני בית במדינתם. במובנים ידועים, השמאל של אז זלזל ברצונם של הימין והדתיים לזכות בכבוד. כבוד נתפס כמונח מזרח־תיכוני שאין לו מקום במערכת הערכים של המערב, שישראל התיימרה להיות חלק ממנו. הזלזול הזה הוליד התבטאויות גזעניות מקוממות שהציתו תבערה ביישובים רבים, עד שעצרות בחירות לא מעטות נדמו כשדה קרב.
2. נער הייתי, ובאחד מימי הבחירות היותר סוערים, נכנסתי למטבח וראיתי את אמי ז"ל ממררת בבכי. היא בכתה על השפלתו של שמעון פרס בעצרת בבית שמש, למרות שמעולם לא הצביעה לו והיו לה סיבות טובות למחאה נגדו. כיצד עושים דבר כזה לאדם שנתן את חייו למען המדינה? אמרה לי. שיעור גדול לחיים.
אבל הציבור הרחב שמע את דבריו של פרס באותה עצרת, ואלו נחו על ליבו כמו ברזל מלובן. בכיכר התכנסו גם מצביעי ליכוד רבים. הם זיהו את הנואמים על הבמה כמי שבמשך שנים דיכאו אותם. "בגין, בגין", צעקו מלמטה. הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור התחמם והטיח בהמונים ההמומים: "כמו שלהם (לערבים) לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות ונדפוק אתכם".
כך, במשפט מזוקק אחד, התנקזו האיבה והבוז של ישראל הראשונה כלפי ישראל השנייה. הספונטניות של גור ביטאה המיית רוח של מחנה שלם שאנשיו ראו עצמם כבעלי הבית האמיתיים של המדינה, שרק לרגע קטן הורדו מההגה, והנה הם תכף שבים לאחוז בו.
דבריו של גור הציתו את האווירה עוד יותר, וכשפרס ניגש לדבר, הם לא נתנו לו. פרס לא זיהה את עומק השבר בין מפלגתו לציבור הזה. הוא לא התרשם מהרעש נגדו, וניסה לחנך את המוחים בעדינות: "אנחנו לא נפחד מכם; לא מהפשיזם ולא מהחומייניזם ולא מהתנועות המזרחיות שלכם. בוז לך. זה עם תרבותי עם תנועות מזרחיות מתווכחים, תתביישו לכם, אל תקלקלו את שם בית שמש, ככה ייראה העם, העם של בגין? שיכורים. אל תצעק אתה... אין לך שום זכות לשנוא, אתה לא יודע שום דבר; שנאה וריב אחים, שנאה וחוסר תרבות. עם תנועות מזרחיות תנצחו בבחירות?"
גם כיום עומדים על הפרק עתידה של ארץ ישראל וההתיישבות. פרס, 1981 // צילום: דליה ינקוביץ/לע"מ
3. כששבים לצילומים מאותן שנים, מבחינים שלא מוטה גור ולא שמעון פרס או מי מהנוכחים על במת הנואמים, התרגשו מהמחאות. עשה רושם שמבחינתם, מדובר במטרד חולף. כל מערכת הבחירות נתפסה מבחינתם כהליך פרוצדורלי, מחיר שיש לשלם לתהליך הדמוקרטי, שלאחריו השד יוחזר לבקבוק והספינה הציונית תחזור להנהגה הלגיטימית שלה.
ערוץ טלוויזיה אחד היה אז, ורובו ככולו קידם את מפלגת העבודה. גם הרדיו. גם שלושת העיתונים הגדולים אז. היה ברור לרוב העיתונאים שישראל צריכה "לחזור לעצמה", או "לחזור לשפיות" מהחזונות המשיחיים של בגין וחבריו שהואשמו בפשיזם ובעבודת אלילים (כך כונתה ההתיישבות היהודית בשומרון ויהודה) ובדרדורה של מערכת הבחירות למדמנה של יצרים אפלים.
הרצל חנוכה, שהניף אצבע משולשת כלפי פרס, הוצג בתשדירי התעמולה של המערך כמייצג של הליכוד תחת הכותרת "את הטירוף הזה חייבים לעצור". נזכרתי בהרצל השבוע, כשהתנפלו על "קפטן ג'ורג'" שהואשם בהיותו "בוט", וכונה "כהניסט וגזען", למרות שמחה בהתרגשות נגד הכינויים הללו וטען שמתוך 14 אלף ציוצים, היו אחדים שכתב בחמת רוחו לאחר אירועי טרור, והם אינם מייצגים את השקפת עולמו. גם פה התמסרה התקשורת להשוואה הנואלת בין האיש לבין הליכוד כולו והעומד בראשו.
מבחינה זו, עצרת הבחירות המפורסמת של השמאל בכיכר מלכי ישראל דאז, שלושה ימים לפני הבחירות, תמצתה את כל הסיפור. לנוכח כ־200 אלף משתתפים, השתבח מנחה האירוע, כוכב תרבות עולה אז, דודו טופז, לתשואות הקהל: "האנשים שעומדים כאן, הם הנלחמים את המלחמות; הצ'חצ'חים של הליכוד הם שי"ן־גימ"לים אם הם בכלל הולכים אל הצבא". עד היום מתייחסים אל בוחרי הליכוד כאל אספסוף או שמנסים לבצע עליהם מניפולציות.
לא. הבחירות אינן על אישיות המנהיגים. אל תאמינו לסחרירים. גם כיום עומדים על הפרק עתידה של ארץ ישראל וההתיישבות; המאבק על זכותנו כאזרחים לקבוע את עתידנו באמצעות נבחרינו ולא על ידי היועצים המשפטיים ובית המשפט; המשך שגשוג השוק החופשי ושחרור החסמים; זהות ישראל לא רק כדמוקרטיה אלא כמדינה יהודית; סוגיות הביטחון, היחסים עם אומות העולם ועוד.
4. שלשום נתקלתי בסרטון מפחיד שיצרה נכדתו של פרס, מיקה אלמוג, לבחירות הנוכחיות. אלמוג השתלחה בנתניהו במילים דומות לאלה של סבה וחריפות יותר, בסגנון אפוקליפטי שמעורר בצופה דפיקות לב מואצות ורצון למצוא מקלט. באמצעות הדמוניזציה של נתניהו הוציאה אלמוג את מְרֵרָתָהּ וביטאה בדבריה חוג חברתי גדול בשמאל הישראלי.
כמו לא השתנה דבר ב־38 השנים שחלפו מאז. עדיין שולטת המחשבה שאין בימין השקפת עולם ואידיאולוגיה מנומקת - כאילו הציבור אינו יודע ללמוד מהניסיון ההיסטורי, מכישלון הסכמי אוסלו וההתנתקות, מכישלון הכלכלה הריכוזית; כמו אין בינה בקודקודו לראות את יתרונות השוק החופשי; כאילו טחו עיני העם הזה מראות שאפשר להצליח מבחינה מדינית גם מבלי לשלם במטבע קשיח של חבלי מולדת - וכל שצריך לעשות זה לנתק בין הבוחרים לבין מנהיגם, כמו שניסו לעשות אז ב־1981, לנתק בין ישראל השנייה לבין בגין, שהוצג כאיום על עתיד מדינת ישראל. איזה לקח נלמד?
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו