בעוד ארבעה ימים ה"בוטים" יחזרו לשאוב אבק ולכבס בגדים, בעוד ארבעה ימים תמונות של נכדים חוגגים יום הולדת, חתולים מנגנים בפסנתר ובדיחות סרות טעם, ישובו לפרוח בפייסבוקנו. בעוד ארבעה ימים ה"שמאלני הבוגד" ו"הימני הפשיסט" יהיו אלה שתרקדו איתם ולצידם בבר המצווה של בן הבוס.
בעוד ארבעה ימים טיפול פסיכולוגי יחזור להיות כלי סיוע לגיטימי להתמודד עם מועקות וקשיי החיים, וסיגריות וסיגרים יהיו סתם עלים דחוסים שיעשנו את חייכם. בעוד ארבעה ימים הסקרים יישכחו כדגים דאשתקד, השמש תזרח על בתי החולים והעומדים בפקקים, ובגני הילדים ישירו לכבוד בוא האביב.
יועצי קמפיין ואנשי פרסום ייקחו חופשה ארוכה ורחוקה מהרפש שיצרו, ולמצפונם יגידו שזה רק משחק. האנשים שעפים על עצמם ומתרסקים על אחרים שוב ייעלמו מחייכם לכמה שנים, החפירות האינסופיות יגיעו אל יעדן בתחתית בריכת הסירחון - וברגע שהריח המבאיש יפוג, נתעורר מחמרמורת בחירות ונשאל את עצמנו, אז על מה בעצם היו הבחירות האלו?
מנסים לשכנע אותנו שאלו הבחירות החשובות בתולדות המדינה, ואם כך - מצבנו טוב מאי פעם. שכן אם מבנה האישיות, תוכן שיחות הווטסאפ, הגחמות הקולינריות או מה עושות נשות הטוענים לכתר ההנהגה - הם מרכז העניינים, הרי שהפכנו לעם תפנוקים.
ולא שחסרות בעיות. העוטף בוער, השיח הפנימי סוער, במסדרונות מחכים חולים וחולות, הרכבות מאחרות, הרווחה נאנחת, התרבות ללא נחת, ורבים מאיתנו סובלים מדי יום. ומצד שני קראתי את כל המצעים האפשריים, דיברתי עם נציגי מפלגות, וראו איזה פלא - כולן מבטיחות לשפר את המצב מול עזה, את המצב הכלכלי, את הרפואה, התחבורה ובפריפריה, ואפילו בלגליזציה, כולם משוכנעים שאם הם יקבלו את המפתחות לצוללת, הרי שהם יהפכו אותה ליאכטה השטה אל הזריחה. ועדיין, אנשים נשבעים בכל כוחם רק בדרך אחת או מתלבטים. בין מה למה בעצם?
אני זוכר בחירות אחרות, אני זוכר ריצות ברחובות עם מקלות, דם על הפנים, שנאה בכנסים, עיניים מפוצצות, התנגשויות עם שוטרים; אני זוכר מפגינים מתקוטטים אחד מול השני בצומתי הכבישים, ספק משוכנעים שאם המועמד שלהם לא ייבחר המדינה תיפול לתהום אפלה ונוראית.
אני זוכר שנאת אחים, השלכות זבל ואבנים, השחתת שלטים, ובעיקר תחושה גורלית של הכל או כלום. לעומת זאת, הבחירות האלו מתגלות כגור חתולים בתחפושת נמר פיקסלים. את המולת הכיכרות החליפה דומיית הפייסבוק, את הצרחות בצמתים החליפו ציוצי טוויטר קלושים, ואת השלטים ברחובות החליפו תמונות אינסטוש. כך נוצרה לנו מערכת בחירות מרוחקת ובעיקר וירטואלית, מציאותית כמו תוכנית ריאליטי מתוסרטת.
בעוד ארבעה ימים זה ייגמר, ולא משנה מי ייבחר, הכל יהיה (כמעט) אותו דבר. מי שרוצה מהפכות שחור־לבן, שישיג כומתה ונשק, בסופו של יום דמוקרטיה זזה בתנועות הרבה יותר קטנות מצד לצד.
תחושה גורלית של הכל או כלום // צילום: הילה לשם בהרד
דִּימוֹנָה בְּעֵינַי הִיא מָקוֹם לֹא מֻגְדָּר, הִיא בַּיִת אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישׁ בָּהּ זָר, הִיא אִמָּא וְאַבָּא וְאַחִים וַאֲחָיוֹת, קוֹנְפְלִיקְט שֶׁלֹּא נִגְמַר (קובי ויצמן).
לפני עשר שנים הוקם בדימונה תיאטרון כמעבדת תרבות של מפעל הפיס. לא בטוח כמה רחוק חשבו המקימים על השם "מעבדת תרבות" שאמר בגלוי - כאן עושים ניסויים. ובהתאמה, בשנותיו הראשונות של התיאטרון התחושה של תושבי העיר היתה כשל שפני ניסוי.
שכן מה מטרתו של תיאטרון מוצנח משמי הפיס בעיר פריפריאלית? לתרבת את בני המקום? להביא מבקרים תל־אביבים להתפעם מהעובדה שגם בלב המדבר יש תיאטרון? או כפי שניסח לי זאת פעם אחד מתושבי העיר שהתנגד לתיאטרון, "בסוף נותנים הרבה כסף לתל־אביבים שיעשו טובה וייסעו לדימונה, לעשות הצגות לאולמות ריקים, וקוראים לזה תרבות. שייתנו לנו את הכסף, אנחנו נעשה תיאטרון טוב יותר ומעניין בהרבה".
שנים ניטש הוויכוח על מהות ואופי תיאטרון דימונה. האם הוא צריך להיות קודם לכל תיאטרון טוב ורק אחרי זה דימונאי, או להפך. המנהלת האמנותית לשעבר - נועה רבן, עברה להתגורר בדימונה, והעלתה בדימונה את ברטולד ברכט ואורי צבי גרינברג והצגות נהדרות כמו "אפאחדבשומקום" של אורן נהרי, אבל השאלה נותרה זהה - האם עולמו של ליצן, מעניין ככל שיהיה, הוא התיאטרון שלו זקוקים תושבי הפריפריה?
לפני שלוש שנים התמנה אורי וידיסלבסקי למנהל האמנותי של התיאטרון. וידיסלבסקי, היה עד אותה עת ה־מלחין להצגות תיאטרון בישראל. אולם כשקיבל את כיסא הניהול ועבר לגור בעיר - השתנתה המוזיקה כליל בתיאטרון דימונה. זה התחיל בהצגה "שק שינה" על פי סיפור של תושב העיר - פרופ' אבי בסר, המשיך בהצגה "אישה. נשר. ילד" של חנית כהן מור יוסף, אף היא תושבת העיר, ולטעמי, השבוע הגיע התיאטרון בדימונה לפריצת הדרך הגדולה שלו עם ההצגה הנפלאה - "דימונה אהובתי". הצגה מופתית, המבוססת על שירים שכתבו תושבי המקום (תאיר סיבוני, שרה מלול, ערן טורג'מן, ניסים ברכה, אבי בסר וקובי ויצמן) וצוות שחקני תיאטרון דימונה, והפך להצגה יפהפייה, מפעימה וכואבת.
לֵךְ לְךָ אַבְרָהָם, מֵאוּר כַּשְׂדִּים אֶל תֵּל אָבִיב, וּמִתֵּל אָבִיב אֶל דִּימוֹנָה, אֶל הַמַּעְבָּרוֹת אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְרָאִיתָ אֶת אָחִיךָ הַמֻּשְׁפָּלִים, הַנִּזְרָקִים מִן הַמַּשָּׂאִיּוֹת, וְהָיִית לָהֶם לִדְרוֹר - כתב ניסים ברכה באחד הרגעים הנהדרים בהצגה. כך מעז תיאטרון דימונה לשאת קול ולגעת באצבעות חשופות בפצע ההדרה מהמרכז אל השוליות בחברה, ולספר סיפור ישראלי אחר וחדש.
"הָעוֹר שֶׁלָּנוּ מֵרוֹב שִׁפְשׁוּף נַעֲשֶׂה אָדוֹם. וְהוּא לֹא מַלְבִּין, גַּם אִם תִּשְׁפְּכוּ עָלֵינוּ לִיטְרִים שֶׁל, אֵקוֹנוֹמִיקָה מַסְרִיחָה", מבהירה שרה מלול את האמת הכתובה בעור בני המקום. ובשיר אחר ממשיך ניסים ברכה להתכתב עם תחושת השייכות וההשתייכות לישראליות: "בְּיוֹם שֶׁיָּאִיר לַפִּיד יִשְׁאַל אוֹתִי מַה יִשְׂרְאֵלִי בְּעֵינַי? בְּלֹא חְשּׁוּמָהּ (לְלֹא בּוּשָׁה) אֲנִי אֶעֱנֶה - הַהוֹרִים שֶׁלִּי!"
ההצגה "דימונה אהובתי" היא רגע מכונן בתרבות הישראלית. הצגה שמוכיחה שניתן לעשות תיאטרון מעולה בדימונה, על דימונה. כעת חובת ההוכחה היא על תושבי הארץ - שייקחו את עצמם לעת ערב וייסעו עד דימונה כדי לראות תיאטרון ישראלי משובח, חשוב ופורץ דרך. חשוב כאמנות וחשוב כמציאות, כפי שמסכם זאת תאיר סיבוני בשירו "דימונאי": "כִּי כָּל מַה שֶׁנּוֹלַד כָּאן נוֹתַר כָּאן, זִכְרוֹנוֹת לֹא מֵתִים לְעוֹלָם, הֵם כְּתוּבִים עַל פָּנַי עַל פָּנָיִךְ, מְצַיְּרִים גַּעֲגוּעַ מֻשְׁלָם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו