השנאה הפתולוגית לנתניהו אינה חידוש. בסרטה של ענת גורן מ־2006, "כל אנשי הקמפיין", נראה אייל ארד אומר: "אני כמו כריש שמריח דם במים... מה עושה כריש כשמישהו מדמם? תוקף, הורג אותו. אז בואו נהרוג אותו. נשים לו את הרגל פה (כשהוא לוחץ בידו על עורק הצוואר) ונלחץ. את ביבי שונאים. זו הזדמנות לפרק לו את האמ־אמא שלו". יועץ אחר, אודי פרידן, הסתפק בכינוי "שטן".
ב־1997 פרסם ארי שביט, איש מחנה השמאל, מאמר מכונן בכותרת "אויב חצי העם", שבו כתב: "עמודי המערכת שלנו היו סדרה של משפטי שדה, שגזרי הדין שהוציאו היו ידועים מראש... כמו כיתות ירי היורות רק לכיוון אחד... ברחובות, בין החברים שלנו היתה אווירה פרועה, מתלהמת, של התרת דם.
"האם זה מפני שבתקופת כהונתו הידרדר מצבנו הביטחוני?" שאל שביט. "האם הוא היה רה"מ הברוטלי שהפעיל כוח צבאי מסיבי כדי להבריח מאות אלפי תושבים מדרום לבנון? האם הוא שהפעיל מדיניות אש שגרמה להרג המוני של חפים מפשע?... האם אנו שונאים אותו מפני שבתקופת כהונתו הידרדר המצב הכלכלי וגדלו הפערים החברתיים? האם מפני שבתקופתו התקבלו החלטות היסטוריות (כהסכם אוסלו) בלתי הפיכות בחיפזון ובקלות דעת ובנוהל בלתי סביר בעליל, מבלי לקבל אישור מהכנסת אלא בדיעבד?" לא, השיב שביט. את כל הדברים האלה עשו יצחק רבין ושמעון פרס, לא נתניהו, אך אותם לא שנאו.
כי שנאת נתניהו מקורה בעובדה שבשנים 1993-1992 "אנחנו הישראלים הנאורים נתקפנו בשיגעון משיחי... פתאום דמיינו... שהקץ קרוב... קץ המלחמות, קץ הסכסוך", ואם רק נמשח את רבין למשיח השלום, ניסוג מהשטחים ונקים מדינה פלשתינית, השלום יבוא.
"ביבי היה האיש שמנגד... שהסביר שאנחנו שתויי הזיות... וכשהתברר שביבי צדק וסחף חלק גדול מהציבור, נעשה לנו ברור במי האשם... מי רצח את המשיח, מי גרם לכישלון תהליך אוסלו... השנאה הקלה על אכזבתנו... ענתה לצרכינו הנפשיים העמוקים ביותר... היא אפשרה לנו שלא להתמודד עם הטעויות ועם הסתירות הפנימיות שלנו ולטשטש את העובדה, שכשניתנה לנו הזדמנות היסטורית חד פעמית - עשינו שטויות, שגינו באשליות, שקענו במצב קולקטיבי של שיכרון משיחיות".
ליבוי שנאה, סגידה למנהיגים במדים ורצח אופי של מתנגדים (הבורגנים) הם מסורת שמאל ש"כחול לבן" מקדשת. בני גנץ הכריז שמעשי רה"מ גובלים בשחיתות ובבגידה, ובשיחות סגורות אף הביע דעה שנתניהו היה רוצה להרוג אותו, חלילה.
בן־גוריון, שלחם בבורגנות כדי להשליט דיקטטורה של הפרולטריון, כתב ש"ז'בוטינסקי הולך בעקבות היטלר". הוא כינה את בגין "היטלר", ואת הבית"רים "נאצים". הוא הקים "כוח מעמדי" של בריוני מפא"י והקיבוצים, שהיכו והרעיבו בית"רים כשמנעו מהם עבודה. אלפי קיבוצניקים היכו נערים מכות רצח בתהלוכה בית"רית בת"א.
עוד סיבה לשנאת ביבי היא שהוא "גנב" לשמאל את "המדינה שלו", מנע מיליארדים מהמסים ששימשו לשחד את הציבור, לממן את המשק הקולקטיביסטי הכושל ועשרות אלפי משרות למחוברים.
הוא קיצץ במשטר השחיתות של שיטת מפא"י, ששלט בכל משאבי המדינה שהוקצו למחנה השמאל, לחברת העובדים, להסתדרות, לקיבוצים ולוועדים הגדולים, לטייקונים ומשרתיהם, לעורכי הדין ולרואי החשבון, למאכערים ולשתדלני צמרת, לעיתונאים ולאנשי אקדמיה ו"תרבות" שחיו על משמני הארץ, בזמן של־1.7 מיליון ישראלים, רובם עולים מארצות ערב שהוגלו בכפייה לפריפריה, לא ניתנה אפשרות להתקדם, והם בקושי גומרים את החודש. "החברתיים" לא עשו אז דבר כדי לחלצם ממלכודת העוני.
ב־1929 הזהיר ז'בוטינסקי במאמרו "רעל השנאה": "אפשר לבנות את הארץ בלי לסמם את אווירה ברעל השנאה... אם לא נכניע את נושאיה, אי אפשר יהיה לנשום כאן, אם ישלטו בה כאלה". ראו הוזהרתם.
דניאל דורון הוא המייסד והמנהל של המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי
