אחרי הסערה, למצוא שפה מאחדת

הבחירות האלו היו על החופש לבחור במחנה שמשחר הקמתו סומן כאויב על ידי המחנה היריב. הן היו על ההכרה שהשנאה לא נולדה בעשר השנים האחרונות, אלא בראשית שנות ה־20 של המאה הקודמת. מאז דרש זאב ז'בוטינסקי מן ההנהגה הציונית לבצע רוויזיה בגישה הפייסנית, ולנקוט מדיניות חד־משמעית נגד הצעדים האנטי ציוניים ואנטי יהודיים של ממשלת המנדט. נשמע מוכר? הצעתו נדחתה. הוא פרש והקים מחנה. מאז ועד היום, זה לא משנה איך קראו למנהיג. ז'בוטינסקי. בגין. שמיר. שרון (עד שהתהפך עלינו). נתניהו. תמיד הוא היווה איום; תמיד הוגש לציבור כרע בהתגלמותו. כמעט 100 שנים של שנאה. 

הבחירות האלו היו על החופש לחשוב למרות האינדוקטרינציה. להקשיב לאורך השנים למהדורות החדשות, לארח בסלון שלך את אותה קבוצת פאנליסטים ופרשנים חד־חד ערכיים ולשמוע שוב ושוב ושוב שהאמונה שלך והערכים שלך נעים בין שטויות לבין חרפה לאנושות. ולדעת שלמרות מה שאת שומעת, הצדק איתך.  

הבחירות האלו הן על החופש לומר: אני אשת ימין לאומי גאה. אני חלק מהרוויזיוניסטים. מהבריונים. מחומי המדים. מהאנשים שיושבים ליד באדר. ממחרחרי המלחמה. אני חלק מהעם שטעה במהפך 77', חלק מהעם שצריך להחליף אותו. מהצ'חצ'חים. מהמושחתים. מהמשחיתים. אני לא "משלנו". גם כש"אנחנו" בשלטון. גם כשמילאתי תפקיד במשרד ממשלתי. גם כשיש לי טור בעיתון, שחבריי הנאורים בשמאל מתייחסים אליו כמוקצה.  

הבחירות הללו הן בעד חופש הביטוי ונגד חופש הביזוי. הן על החופש לסתור את העלילות והכזבים מבלי לחשוש למעמדך ולמקום עבודתך. הן על החופש להגיע היישר משירות המילואים, במדים, לאוניברסיטה, ולהתקבל שם כמובן מאליו. מכללת ספיר, 2007: סטודנט מגיע לשיעור כשהוא במדים, ומתבקש על ידי המרצה לצאת מהכיתה. האוניברסיטה העברית, השנה: אחרי ויכוח עם סטודנטית המציגה עצמה כ"פלשתינית", מקבלת סטודנטית במדי צה"ל שטיפה ממרצה: "את לא יכולה להיות נאיבית ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית... את חיילת בצבא של ישראל, ויתייחסו אלייך בהתאם". 

הבחירות הללו היו על הדמוקרטיה. על זכותו של הרוב לקבל ייצוג הולם בכל מדורי הממסד. על ההכרח למצוא איזון בין הגישה השמרנית לליברלית בתחום המשפט. על הסרת הילת השיפוט ההוגן מעל החלטות נגועות בעמדות פוליטיות. על חשיפת הצביעות. על כוונון יחסי הכוחות בין הרשות השופטת לבין הרשויות הנבחרות על ידי הציבור - המבצעת והמחוקקת. הבחירות היו על החופש לשמור את ישראל יהודית ודמוקרטית, לפי הסדר הזה; על החופש לומר בקול ברור: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל.

האם נצליח ביום שאחרי להניח את השנאה העמוקה בתוכנו בצד, ולהתחיל סוף כל סוף לקיים דיון אמיתי על החופש של כל אחת מאיתנו לבחור? האם נצליח למצוא דרך מאחדת? ואם זה חלום, הנה הפציע שחר של יום חדש. קומו, כי אפילו החלומות דורשים עבודה! 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו