דומה שמעולם לא היתה מערכת בחירות שהנושא המשפטי שיחק בה תפקיד כה משמעותי כמו זו האחרונה. שלטי ענק בנוסח "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את חמאס" נתלו על אחד מבתי המלון בכניסה לירושלים ונדפסו ברבבות עותקים במודעות "הימין החדש". כ"גראנד פינאלה", הפיצו בנט ושקד סרטון בכיכובם המבטיח לחיילי צה"ל כי ינצחו את חמאס רק אם ייפרדו מעול בג"ץ.
עו"ד איתמר בן גביר מאיחוד מפלגות הימין התחרה עם עמיתו לרשימה, ח"כ בצלאל סמוטריץ', מי יבטיח "טיפול" טוב יותר בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט. השניים גם לוטשים עיניים, האחד לתפקיד שר המשפטים והאחר לתפקיד יו"ר ועדת החוקה או לחברות בוועדה למינוי שופטים.
גם השר יריב לוין מהליכוד מבקש להתמנות לשר המשפטים בממשלה הבאה וממשיך במתקפה עקבית על האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של בג"ץ. השר דרעי הוסיף בימים האחרונים "מנה" משלו כאשר גינה את החלטת יו"ר ועדת הבחירות לפסול את קמפיין ה"אות בספר התורה" של ש"ס, ואת דחיית מתן החלטת ביהמ"ש העליון בסוגיה זו רק לאחר הבחירות.
ברקע הבחירות עמדה גם החלטת תשעת שופטי העליון, בדעת רוב, לפסול את ד"ר מיכאל בן ארי מלרוץ לכנסת ולהכשיר את רשימת בל"ד ועופר כסיף. יו"ר ועדת הבחירות הוציא החלטות שיפוטיות בקצב מסחרר וניצח על התזמורת המשפטית ביד רמה.
המלצות עם ערך מוסף
אבל מעל כל אלה, כענן שחור המאיים להתפקע כל רגע, עומד צילו של "כתב החשדות" שהפיץ היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נגד רה"מ ערב הבחירות. עדות נוספת לנחישותם של אנשי מערכת אכיפת החוק בעניין זה ניתנה "ביום שאחרי". כמה שעות לאחר המדגמים נתבקשו פרקליטי נתניהו לממש את החלטת היועץ לבוא לקחת את חומרי החקירה מהר ככל שניתן. זאת, כדי שאפשר יהיה לקיים את השימוע בהקדם ולאחריו להחליט האומנם החשדות מצדיקים, כפי שפמפמו גורמים בפרקליטות במשך חודשים, הגשת כתב אישום ובאילו סעיפים. גם תור הדרישה לפתוח מחדש את החקירה בעניין "פרשת הצוללות" בוא יבוא. יש להניח שכמנהג מדינת ישראל, גם עניין זה יונח עד מהרה לפתחו של בג"ץ.
בחינה של המתקפה הכוללת על מערכות אכיפת החוק, כמו גם של ההחלטות השיפוטיות השונות - של בית המשפט העליון, יו"ר ועדת הבחירות והיועמ"ש - מול תוצאות הבחירות, מלמדת כי בפועל השפעתן היתה שולית למדי, אם לא אפסית. המחשבה שפרסום "כתב החשדות" מטעם היועמ"ש ישפיע על תוצאות הבחירות נתגלתה כלא רלוונטית בעליל. מנקודת מבט פוליטית, זכו רה"מ ושותפיו הפוליטיים - ובהם חשוד נוסף, אריה דרעי - לניצחון מדהים בעוצמתו.
כפי שכתבנו גם בעבר, ייתכן שלא רק שהפעילות המשפטית האינטנסיבית ערב הבחירות לא הזיקה לחשודים השונים, אלא שאולי אף הועילה להם בעיני הבוחרים, שראו אותם כ"נרדפים", והוסיפה להם קולות.
חותר להליך שימוע מהיר. היועמ"ש מנדלבליט // צילום: יהונתן שאול
כמובן, תמיד ניתן לטעון שאלמלא ההחלטות השיפוטיות שניתנו ממש ערב הבחירות הישגיהם היו גדולים אף יותר, אך המציאות מלמדת שחלקים רבים בציבור אכן מאמינים שהכל נובע מרדיפה פוליטית, וש"לא יהיה כלום כי לא היה כלום". ולחלופין, אפילו אם היה משהו, טובת המדינה והמשך כהונת נתניהו חשובים יותר ממיצוי חקירה זו או אחרת, ולא כל שכן מהעמדת ראש ממשלה מכהן לדין. נתניהו, ייאמר לשבחו, נזהר עד היום מהשמעת התבטאויות חריפות מדי בפומבי נגד בתי המשפט (להבדיל מביקורתו המופגנת נגד המשטרה והפרקליטות).
עם זאת, יש להניח שחקיקה מהירה של "החוק הצרפתי", שימנע חקירות והעמדה לדין (בנוסח מרוכך או קשה יותר) של ראש ממשלה מכהן, תעלה במגעים הקואליציוניים. יש להניח שהצעת החוק תונח על שולחן הכנסת ולאור הרוב הקואליציוני המתגבש יש סיכויים לא מעטים שגם תצלח את משוכות החקיקה. במקרה כזה, יש להניח שתוגשנה עוד עתירות לבג"ץ, וביהמ"ש העליון יצטרך, שלא בטובתו, לקבל הכרעות שכל אחת מהן תעמיד אותו שוב בעין הסערה. חקיקה מהירה של "פסקת התגברות" תנטרל מראש את יכולת בג"ץ לפסול חוק כזה.
אל תמרחו
האם תוצאות הבחירות אמורות להשפיע על ההליכים המשפטיים? ברמה העיונית, התשובה שלילית לחלוטין. מעבר לעובדה שאפילו המנצח הגדול נתניהו זכה רק בכשליש מקולות המצביעים, ולא ברוב מוחלט שלהם, עקרון היסוד של שלטון חוק ראוי לשמו קובע ש"הכל שווים לפני החוק", גם ראש ממשלה מכהן.
יתר על כן: האינטרס של רה"מ, כמו של כל איש ציבור ראוי לשמו, צריך להיות שעננת החשדות הכבדה - המשתרעת על פני עשרות עמודים, מעשה ידי היועמ"ש לממשלה - תוסר מעליו כמה שיותר מהר, ולא תעיב כצל שחור ומאיים מעל המשך כהונתו החמישית בראשות הממשלה. הבעיה הגדולה היא שכמו תמיד, הליכי השימוע והבירור צפויים לארוך, במקרה הטוב, חודשים ארוכים. היה ויחליט היועמ"ש על העמדה לדין, בעבירה זו או אחרת, עינוי הדין - הרעה החולה ביותר של מערכת המשפט הישראלית - צפוי להימשך שנים ארוכות. במצב דברים זה, יהיה קשה לנתניהו, גם אם הוכיח בעבר שהוא עשוי מברזל ונחוש בצדקת חפותו, לתפקד כרגיל.
פתרון אופטימלי היה עשוי להיות קציבת זמן לעריכת השימוע, הליך מהיר של קבלת החלטות לאחריו ובמידה שיתקיימו הליכים משפטיים כלשהם, היה ויוחלט עליהם, אלה יתנהלו בקצב מרתוני שיסתיים בתוך חודש־חודשיים. אכן, למעט משפטו של חיים רמון, במציאות המשפטית הישראלית, במיוחד לנוכח הנפשות הפועלות וניסיון העבר, כמו גם החובה לשמור מכל משמר על זכויות החשודים והנאשמים, תסריט כזה הוא דמיוני.
יש לשער שכל החלטה שתתקבל כעת, יהא תוכנה אשר יהא, רק תעמיק את אי האמון שרוחשים חלקים גדולים בציבור הישראלי למערכות אכיפת החוק והמשפט. לכל השמחים לאידן, ייאמר בקול צלול וברור: ערעורן של מערכות אלה פוגע, בסופו של דבר, בכולנו.
מי שמבקש למנוע כאן אנרכיה חייב לחזק את מערכת המשפט. זו, מצידה, על כל שלוחותיה, צריכה "לחשב מסלול מחדש", ולחשב כל שכר החלטה היוצאת מתחת ידה במחיר הפסדה. "בית המשפט" (והדברים יפים לכל רשויות אכיפת החוק), כתב אחד משופטי העליון כבר לפני 20 שנה, "אינו חייב לדרוך על כל מוקש משפטי המונח לפתחו". מן הראוי שמילים אלה תהדהדנה בעוצמה במסדרונות המערכת המשפטית, על כל שלוחותיה. בד בבד, ראוי שקברניטי המדינה, מקטן ועד גדול, יעשו לחיזוק מערכת אכיפת החוק ולביצורה, ולא להחלשתה.
ככלות הכל, אין לנו ארץ אחרת. גם לא מערכת משפט ואכיפת חוק אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו