שוב חוזר הניגון

בפעם המי יודע כמה. שוב הסתיימה לה מערכת בחירות שהיתה "הגורלית ביותר", "המכוערת ביותר" וכמובן גם עם "הישג חסר תקדים" ואיך לא "יום הכיפורים של הסוקרים". כן, הסוקרים שהפעם סיפרו לנו על "הפתעת הבחירות הגדולה" בדמותו של משה פייגלין, שנעלם כמו עשן של צינגלה יחד עם הסטלנים הצפונבונים ונערי הגבעות שחברו אליו. ועוד שאלה, מביכה: האם ניצחון של סרן במילואים שהשתחרר לפני עשרות שנים, על שלושה רמטכ"לים טריים, פוגע בהרתעה הישראלית או לא?

בצד החיובי, תארו לכם שכל מי שאיימו כי ירדו מהארץ אם נתניהו ייבחר (מישהו אמר יגאל סרנה?) יממשו את איומם - כל כך הרבה דירות בת"א ייתפנו, ההיצע יזנק והמחירים ירדו. משתלם, לא?! אבל גם כאן יש צד שלילי, כי בדרך כלל מדובר באיומי סרק, בייחוד כי אף אחד לא מחכה להם בלונדון או ברלין.

האיומים לעזוב אותנו עם אקדח שבתוכו מחסנית ריקה, מובילים אותנו אל הכרך הראשון של כתבי ר׳ אלתר דרויאנוב, שם מופיע הסיפור הבא: "עני בא אצל קרוב עשיר לבקש מאיתו עזרה. מתחילה לא נענה לו העשיר, ולבסוף, כשראה שהאורח קבע לו דירה בביתו, נתן לו מה שביקש ואמר לו: מעכשיו אל תבוא אליי, אלא אם תהיה שמחה בביתי. הסכים העני, נטל מה שנתנו לו – ויצא, אבל לא היו שעות מועטות – חזר העני  ובא.  

כעס העשיר: לא אמרתי לך, שלא תבוא אלי, אלא אם תהיה שמחה בביתי? 

החזיר לו העני: בדרך נמלכתי ואמרתי: ודאי שמחה רבה היא בביתך שנפטרת ממני, ובגלל שמחה זו באתי". 

 

עובדים בשבילנו. אני מניח שהבחירות הללו ייזכרו בין השאר בגלל תחקיר הבוטים שהתפרסם ברעש גדול ובתוך פחות מיממה התברר כבלוף‫.‬ הסיבה האמיתית לכך שאגדות הבוטים הודבקו לליכוד ולא לכחול־לבן, היא בזכות כוכב־העל בעל הכריזמה המתפרצת ברשימת כחול־לבן, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שלא יכול לאפשר שימוש בבוטים, מחשש שהשימוש בהם יגרום לפיטוריהם של המגיבים האנושיים. 

מה שמוביל אותנו לסיפור הבא: "בעל מפעל גדול החליט יום אחד לרדת לאולמות הייצור ולראות את הפועלים בעבודתם. הוא עבר בין כמה מחלקות ואולמות ייצור כשלפתע ראה צעיר נשען על אחד העמודים בחוסר מעש. הוא התעצבן, ניגש לבחור ושאל אותו, תגיד כמה אתה מרוויח בחודש‫?‬ 

"בערך שלושת אלפים שקלים", ענה הצעיר‫.‬ 

בעל המפעל הוציא מכיסו חבילת שטרות, ולפני כל העובדים נתן לצעיר שלושת אלפים שקלים ואמר לו: הנה המשכורת שלך, קח אותה ואל תחזור אלינו‫.‬ הבחור לקח את הכסף והלך‫.‬ 

לאחר מכן פנה בעל המפעל אל מנהל העבודה ושאל אותו: איך קיבלנו בחור כזה עצלן לעבודה אצלנו? 

מנהל העבודה ענה‫:‬ "הוא בכלל לא עובד אצלנו, זה השליח של הפיצה". 

 

מתמקחים. ולרגל תחילת המו"מ הקואליציוני, הנה עוד סיפור מתוך הכרך הראשון של כתבי דרויאנוב: "קונה נכנס לחנות בגדים, בחר לו חליפה ואמר לחנווני: בבקשה ממך, שתאמר לי מייד את המחיר האחרון. אני אין דרכי להתמקח. 

אף אני כך, ענה החנווני, בחנותי המחירים קצובים, ומהם אין לגרוע. חליפה זו – לא אומר לך לא 30 רובל, ולא 25, אבל לא פחות מ־20. 

החמיר הקונה את פניו והחזיר: ואני לא אומר לך לא 5 רובלים ולא 8, אבל לא יותר מ־10. 

הסתכל החנווני בפניו החמורים של הקונה וקרא לעובד: חיים,  קח ועטוף חליפה זו בשביל האדון". 

 

מידת האמון. נשארנו עם שאלה אחת קטנה: מה אומר הניצחון של הליכוד והזינוק שלו במנדטים, על מידת האמון של הישראלים במערכת המשפט? וכמה זמן יעבור עד ש"שומרי הסף" שלנו יתחילו בחשבון־נפש, כלומר, לארגן את מקהלת "זו ההסתה של נתניהו"?  

 

תמריץ. בתום יום ההצבעה כתב לי חבר: "הלכתי להצביע. על המדרכה בכניסה לבית הספר שבו היה הקלפי שלי, ראיתי דוכן של מרצ, שבו חילקו שתייה קרה למי שהגיעו. בצד השני של השער, ראיתי דוכן של ש"ס, שם חילקו קמעות עם תמונה של הרב עובדיה. ישר הלכתי לחפש את הדוכן של פייגלין". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו