בבית הקברות בהר הרצל אני הולך בין ערוגות היגון אל העתיקים במתים. אנשי מלחמת העצמאות. לקרוא פרקי תהילים אני בא ולשיר להם משיריהם.
איני מכיר איש מן המתים שרגבו את האדמה הקשה והנפלאה הזו. וכמה דמומים הם וצנועים, כחייהם. וכמה שכוחים הם. רבים לא זכו לשריד, בהם בנים יחידים, בהם ניצולי מחנות המוות; אחד ממשפחה ומעיר. כבר מתו להם גם מעט הזוכרים אותם. מתים עתיקים שבטוהר ליבם סולחים לי שאני מזייף את שיריהם: "הרעות", "בערבות הנגב", "הן אפשר" ואחרים.
וגם לזכר אבי אני בא אליהם. כי אבא נולד ביניהם, מ"מ בגדוד מוריה, וגם מת במותם, בבאב אל־וואד, בקרבות הקסטל, בשיירות להר הצופים, בשייח' ג'ראח.
ויענקל'ה סלמן, המ"פ, שנים אחר כך עוד ישוב ויאמר: "מוטק'ה, רק בזכותי אתה חי...". כי מי פינה אז פצועים, ומי היה מפנה את אבי - מדמם שעות מכדור לגיונרי שפילח את ירכו, שם, מעבר בית מחסיר - אם לא פקודה חריגה של המ"פ.
בסעודות שבת, מוקף במצהלות המשפחה, יש והיו עיניו מצטעפות, ובזמזום חרישי פיזם מאותם השירים ההם. ייתכן שלא היה מודע כלל למעשיו, בוודאי לא השגיח בצעיר בניו המתבונן בו נוגה, כמו שרק ילדים יודעים להיות נוגים אל הוריהם, ומדמה לראותו חוזר אל מה שמעולם לא עזב, ויודע שאדם נמצא בזמזומיו לעצמו, חרישי ובודד בין קרוביו ואוהביו. וגם כשהמשיך לפקד ועלה בדרגות וניצח כמו במלחמת ששת הימים כמפקד הר ציון, כל ימיו החשיב את עצמו רק "דור תש"ח". כאילו כל מה שהיה לפני ומה שעתיד לבוא אחר כך שולי היה בחייו, בדרך אגב. כי הכל נולד ומת ונולד מחדש במלחמה הנוראה ההיא.
וכיוון שכבר יותר מחמש שנים שאבי הטוב עזבני והִקְדימתו בארבע שנים אמי האהובה - נערה צעירה שהיתה קשרית בין עמדות בירושלים במלחמה הנוראה ההיא - מתיר לי מותם ואף מחייבני לומר קדיש מתי שצריך, היכן שצריך, על מי שצריך.
ויענקל'ה סלמן שהציל את אבי, לא הצליח להציל אחרים, שגם בניהם ונכדיהם יכלו לשבת היום, כמוני, ולכתוב שבחים על המציל, ולמלא את הארץ הטובה בטובם שלהם.
והם אינם. והם שכוחים. וגם זיכרונם כמעט נשכח.
ואיש לא עונה אמן על הקדיש שלי, אותו אני מדמה לפזר כליטוף על מצבותיהם הקשות. אך אין בכך דבר. מתים אלה רגילים בשתיקה. שתיקתם היא קיומם.
ובתום קדישיי הרבים אני נרכן להציץ אל תהום נשייתם; אל קצה עצמוּת כאבם. גוחן לבשר לאותם שאין לאל מותם להרים את ראשם מהקבר ולהתבונן סביבם, לאותם אמיצים וקדושים, שיש תכלית לחדלונם, כי ניטעו לעד בעיר האלוהים. כי הומרו חייהם בחירות העם, אשר בצאת נפשם כי מתו הולידו בדמם מדינה, שלא זכו לראותה. ומי יודע בכלל אם הגיעה אליהם הבשורה הטובה, הם שברבות שנות מיתתם כבר ניחמו אפילו על בדידות קיטון קבורתם.
וכל כך עוד הייתי רוצה לספר להם שתמה מלחמתם. שניצחנו. שכולנו פה חיים היום. אך אינני משקר נוכח טהרת מיתתם ואני שותק להם שמלחמת עצמאותם לא תמה, ועוד נשפך כאן דמנו, ועדיין עומדים עלינו לכלותינו ועדיין אנוסים אנו, בכל יום, עת ושעה, לעמוד על משמר העם והארץ.
ודווקא ביום העצמאות אני פוקד את קברם. אבֵל וחגיגי אני בא להיות אתם, כמלבוש דקיק שכמה לבוא על הגוף החסון. אבֵל עדיין בזיפי עומרים, וחגיגי במחלצות החג של ילדותי; כותונת לבנה, ג'ינס כחול וסנדלים.
ותחת אורני ירושלים, בין שתיקה למלמול, אני יודע שגם זו וגם זה - אינם יכולים להודם.
גם תודה משתפכת - קטנה מטובם.
גם בכייה אבלה - עלובה מיגונם.
זכרם הישן, האלמוני, השכוח, יהי טרי ובהיר וזכור.
וברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
