צריך לשים את האמת על השולחן: אין חלופה לאסטרטגיה הנוכחית של ישראל ברצועת עזה. מי שמדמיין תרחיש של יצירת סדר חדש המבוסס על מיטוט חמאס והמלכת הרשות הפלשתינית על עזה, חייב להביא בחשבון שהדבר כרוך בכיבוש ישראלי מלא של הרצועה ובנטילת האחריות האזרחית לאוכלוסייה בת כשני מיליון נפשות. ספק אם הרש"פ תוכל לקבל את האחריות אם תחזור לעזה בחסות הצבא הישראלי, וכפי שהוכיח המקרה הלבנוני, אין לנו קבלות מוצלחות בניסיונות לכונן סדרים פוליטיים חדשים באזור.
חמאס הוא אפוא ברירת מחדל. נכון, מדובר בארגון טרור רצחני שבקוד הגנטי שלו טבועות שלילת קיומה של מדינת ישראל וחתירה לערעור המציאות, גם במחיר סיכונים מפליגים. אבל ככל שהדבר עשוי להישמע מופרך, למציאות הנוכחית יש גם יתרונות. שלטון חמאס משחרר את ישראל מאחריות לגורל האוכלוסייה המרודה, והוא גם עוצר זליגה של כוחות קיצוניים אף ממנו, הפועלים בסיני ומזוהים עם דעאש.
לאורך עשור ומחצה, התמודדות ישראל עם חמאס שאפה לאזן בין שימור שלטונו לבין צמצום כוחו, כדי למזער את פוטנציאל האיום הביטחוני שלו. ההסלמה שאפיינה את השנה החולפת - ההפגנות האלימות על הגדר, טרור העפיפונים ובלוני הנפץ, ירי הרקטות לעוטף עזה ובאחרונה גם שיגור למרכז הארץ - מעידה עד כמה החריף חמאס את גישתו ההתקפית.
אבל אין פירושה של התפתחות זו שישראל צריכה לנטוש את האסטרטגיה הקיימת, המבוססת בסופו של דבר על הנחות יסוד תקפות. שינוי הגישה המתחייב הוא מסדר גודל בינוני ומשני, ועליו להתבסס על הנכונות להקל את ה"מצור", שאכן מחריף את המצב הכלכלי ודוחף את חמאס להסלים את מהלכיו. ישראל כבר קיבלה החלטה עקרונית ללכת בכיוון של הסדרה, ומנהלת זה מכבר דיונים בתיווך מצרים. עם זאת, הולך ומתברר ששום הסדרה לא תוכל להתממש מבלי שישראל תפגין נכונות לעימות צבאי נרחב ברצועה.
דא עקא, ישראל נרתעת מעימות צבאי והחברה הישראלית מתקשה להשלים עם אבידות בנפש. צה"ל, כצבא העם, הפנים זאת. מפקדיו מעדיפים בשנים האחרונות לנהל מלחמות בשלט רחוק, בעיקר מן האוויר, אך אלו אינן מייצרות את אפקט ההרתעה הנדרש מול אויבנו. מערכת כיפת ברזל מצמצמת מצד אחד את מחירו של העימות הכרוני ברצועה, ומצד שני תורמת להשלמה הישראלית עם המציאות הקיימת של סבבי עימות בלתי נגמרים.
זהו בדיוק המקום שבו נדרשת הצמרת הישראלית להבין את הפרדוקס: הבטחת היציבות וחיזוק האפשרות להגיע להסדרה עוברת דווקא דרך ערעור המציאות ופיצוץ יזום ברצועה. אירועי יום הזיכרון, חגיגות יום העצמאות ותחרות האירוויזיון הופכים את האופציה לבלתי רלוונטית כרגע, מה גם שאבד בשלב זה רכיב ההפתעה.
אבל ישראל בהחלט יכולה להיערך מייד לאחר חודש הפסטיבלים להנחתת מהלומה קטלנית על מוקדי העוצמה וגורמי השלטון ברצועה. מכה כואבת זו לא תשקף יומרה להגשים את האשליה לעצב מחדש את הסדר הפוליטי והשלטוני בעזה, אבל תדחף את חמאס, החרד לשרידות שלטונו, לכיוון של הסדר משמעותי, שאולי ישתלב גם בעסקת המאה של הנשיא טראמפ וביוזמות הכלכליות שזו עשויה להביא לאזור.
ד"ר דורון מצא הוא מרצה בתוכנית ללימודי קונפליקט ויישוב סכסוכים במכללת אחוה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
