לאנשי כחול לבן יש חיבה מיוחדת לימים היפים שבהם היה קל להבחין בין הטובים לרעים. בני גנץ בנאומו הראשון בכנסת רמז לנאום "דם יזע ודמעות" של צ'רצ'יל ("ניאבק ברחובות, בכיכרות, בשכונות ובבתי הספר"), ולנאום התביעה של גדעון האוזר במשפט אייכמן ("אני עומד כאן בשם מיליון מאה עשרים וחמישה אלף… שהצביעו כחול־לבן"); ושלשום רמז יעלון לגנרל ג'ורג' פטון, כששאל "מה תגידו לילדיכם, נכדיכם וניניכם, כשישאלו אתכם איפה הייתם...".
אז אם בצ'רצ'יל ולוחמי הצדק עסקינן, כדאי להכיר את דעותיו על תפקיד בתי המשפט והפרדת הרשויות. באוגוסט 1936 פרסם צ'רצ'יל מאמר שכותרתו "מה מטייב חוקה?". הוא ניתח את האופנה הטוטליטרית בזמנו, תוך שהוא משווה בין תהליכים באיטליה הפשיסטית, גרמניה הנאצית ורוסיה הקומוניסטית, שכולם לדידו ביטויים של סוציאליזם לאומי. לאלה הצטרפה ארה"ב של ה"ניו־דיל", שריכזה כוח רב בידי הממשלה באמצעות רטוריקה שנועדה "להחליק בעדינות את ידיהם לתוך האזיקים, ולהטיל את כלל האזרחים תחת מרות הממשלה". סוציאליזם, פרוגרסיביות ופשיזם הם צדדים שונים של אותה מטבע טוטליטרית, שכנגדה ניצבת הדמוקרטיה הליברלית שבמרכזה החירות.
אך מה המחסום בפני הרודנות? צ'רצ'יל שלל את האפשרות של "מגילת זכויות" - מהסוג שהתקיימה ברפובליקת ויימר: "הברית בין פטריוטיות ומסורת לבין חוסר נחת כלכלי, הפכו את חוקת ויימר לפיסת נייר חסרת ערך". על המגרש נותרו שתי אפשרויות: הממשל הבריטי והחוקה האמריקנית, כשאחד ההבדלים ביניהם הוא קיומה של חוקה, שהקנתה סמכות לביקורת שיפוטית של בתי המשפט. צ'רצ'יל תמך בשיטה הבריטית, והסביר כיצד נשמרות חירויות העם ללא צורך בביקורת שיפוטית על הפרלמנט:
"כיצד הדמוקרטיה הבריטית מצליחה להתנהל... אין אצלנו הפרדה בין הרשות המחוקקת למבצעת, ושרי הממשלה נבחרים מתוך המפלגות המרכיבות גם את הרוב בבית הנבחרים. הפרלמנט יכול, אם רק ירצה, להאריך את הקדנציה שלו מעבר לגבול הקבוע בחוק; שרים יכולים להמליץ בכל רגע למלך לפזר את הפרלמנט". אז מה משמר את החירות? "לכל המעמדים ולכל המפלגות יש אמונה עמוקה ומושרשת, שאותן סמכויות גמישות לעולם לא ינוצלו לרעה, ושרוחה של החוקה הלא־כתובה שלנו תכובד בכל מצב". התרבות האנגלית העממית והמסורת הדמוקרטית הן המחסום בפני הרודנות, ולא דבר אחר.
צ'רצ'יל הבין שבמדינה גדולה ומגוונת כמו ארה"ב, יש צורך בביקורת שיפוטית; אך גם ביחס לחוקה האמריקנית הוא גילה גישה שמרנית והזהיר מפני ניסיונות לשכתב אותה ולפרש אותה פרשנות "יוצרת", כדי "להצדיק העברה עצומה של סמכויות לממשל המרכזי ולהעניק לו את האמצעים ליצור מחדש חוקים יסודיים שייאכפו על כלל האזרחים האמריקניים".
ישראל אינה אנגליה, ובכל זאת, אם גנץ ויעלון היו נאמנים לצ'רצ'יל שהם אוהבים לצטט, היו חושבים אחרת על הוויכוח החוקתי בישראל, ואולי שוקלים בחיוב למתן את השיטה שבמשך שני עשורים מעבירה עוד ועוד סמכויות מנבחרי הציבור למוסדות שיפוטיים שממציאים לעצמם חוקה.
וזכרו: "זה לא מאוד משנה לאזרח, אם הרודנות מגיעה מידיו של מלך עריץ, אפיפיור, אינקוויזיטור, קסטה צבאית, אוליגרכיה אריסטוקרטית, בוסים של קרטל, איגוד עובדים, מפלגה או - גרוע מכל - אם הרודנות תוטל עליו מידיו של המון מוסת ומבועת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
