ההחלטה של מרצים באוניברסיטאות להקדיש שלושה ימים ללימוד ערכי הדמוקרטיה, יכולה להיות מחממת לב, אלמלא ההקשר כה פוליטי וצר. כפי שנאמר בהמשך ההודעה: "זאת, בעקבות הסכנה המתקרבת לדמוקרטיה הישראלית." במקום לקיים דיון דמוקרטי ופלורליסטי אמיתי בסוגיות הפוליטיות הבוערות ולהביא לדיונים ייצוג הולם מימין ומשמאל, שוב יהיה זה דיון חד צדדי, משתיק ומשתק, של "בני אור" נגד "בני חושך", אוהבי הדמוקרטיה מול מְסַכְּנֶיהָ.
מזה שנים, מחלישה האקדמיה את האפשרות לנהל בתוכה דיון פוליטי הוגן. מעטים זוכרים את הימים שבהם רוב הפוליטיקאים "נולדו" במאבקים באוניברסיטה. תאים פוליטיים היו חלק מהנוף האקדמי. אבל לימים, המרחב הפוליטי המותר הצטמצם, עד שבקושי נותר לו זכר. רמיסת החיים הדמוקרטיים לא הפריעה, שכן היא נכרכה בתהליך הכללי שבו האקדמיה "התנתקה מחבלי המדינה" ובעיקר ממה שנתפס בעיניה כהתערבות הפוליטי בתוכה. כלומר, האובססיה שמא פוליטיקאים "יחליטו עבורה", גרמה לאקדמיה לוותר על ערכים דמוקרטיים וחברתיים, לסגור דלתות לדיונים מסוג זה ולהתעסק רק במה שנתפס לכאורה אקדמי טהור.
עניין נוסף הוא החד־גוניות הבולטת של העמדות הפוליטיות בכסות של דיון אקדמי. כיצד ייתכן שהסוגיות הללו תמיד נידונות רק מצד אחד של המפה הפוליטית? למען "המחאה החברתית", נגד חוק הלאום, בעד המסתננים. ההסברים אינם רבים: או שאין מספיק אקדמאים החושבים אחרת, או שהמיעוט אינו מעז להביע את דעתו, כפי שעושים עמיתיו משמאל. האם יש אפשרות שחבר סגל או סטודנט יעזו להגיד משהו אחר, כשגבולות הדיון הם "בעד או נגד הדמוקרטיה"? יכול להיות בכלל צד אחר? זה כמו להעביר קורס על שלום עולמי ולהסביר מתוך כך על הסכמי אוסלו.
בואו נחשוב למשל, מה היו עושים אותם אקדמאים משמאל, לוּ בתקופת ההתנתקות היו מחליטים חברי סגל במחלקתם להקדיש שלושה ימים לדיון בחשיבות חופש ההפגנה, ובהגנה על המיעוט באמצעות הגשת עתירות בבג"ץ בעקבות רמיסת זכויות אלו בקרב מתנגדי ההתנתקות? ומה אם בימי אוסלו, היו מתקיימים דיונים על ההליך המושחת והלא דמוקרטי שבו התקבלו הסכמי אוסלו ב', ובכלל זה שוחד שניתן לשני ח"כים ושינוי חוק יסוד הממשלה, כך שיתאפשר לחברי סיעה להתפלג, למרוד בהבטחת הבוחר, לחבור למפלגה יריבה ועוד לקבל אתנן פוליטי? אני משוכנעת שזעקות השבר של השמאל נגד עמיתיהם מימין היו נשמעות עד היום. היינו לומדים שיעורים רבים על "הכפייה המסוכנת" של "עמדות קיצוניות" כאלה, ועל החשש מסתימת פיות של סטודנטים שאינם חושבים כמו מרציהם.
כשלפני חודשים ספורים בלבד, עלה לדיון הקוד־האתי באקדמיה, נזעקו אותם חד־גוניים על־כך שהדבר מהווה סכנה לחופש הביטוי האקדמי ולגבולות המחקר וההשכלה. אולם אי־אפשר לקיים דיון פוליטי מובהק ולהמשיך לספר לנו שזה רק עניין אינטלקטואלי אקדמי. וכן, אי־אפשר לדבר על דמוקרטיה וחופש ביטוי מחד, ולהביע רק עמדה פוליטית אחת, מאידך. אם האקדמיה חפצת חיים - וכאן כוונתי בעיקר לאוניברסיטאות - היא חייבת להיות הטרוגנית יותר ולהרחיב את שורותיה. בד בבד עליה לאפשר חזרתו של המרחב הפוליטי המפורש (ולא המכובס), שבו יתקיים דיון הוגן, מכיל ומאפשר עבור כולם.
ד"ר לימור סמימיאן־דרש היא מרצה בכירה בביה"ס למדיניות ציבורית וממשל באונ' העברית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו