המבוכה תצוף בכיתה

השיתוק והכאוס שאוחזים בנו כיום לא מובנים לתלמידים, ומדובר בכמעט 2 מיליון אנשים צעירים, שמתקשים להבין מהו חוק הגיוס ומהי חקיקה ראשית רזה

המשבר הפוליטי שחווינו בשבוע האחרון לא פוסח על בני הדור הצעיר, שלא מבינים במה מדובר ועל מה ולמה הולכים לבחירות חדשות. זה הדור שבעבורו דמוקרטיה מקבלת זה כמה שנים תפנית מעוותת ושגויה של הביטוי "הרוב קובע". הם חשופים לפרשנות רזה ודלה של הדמוקרטיה, שמזמן לא נתפסת במובנה הרחב והמהותי. מה ששומעים ומבינים זה שהרוב מחוקק חקיקה חד־צדדית, לא מתפשרת, לעומתית, מכאיבה ודוקרת. 

התקופה הנוכחית מביכה ומתעתעת. לא ברור מה עניין מנדט אחד או שניים לפה או לשם כדי לומר משהו על הכיוון הרצוי למדינת ישראל. לא ברור מה יהיה על זהותה של המדינה, מהם הדברים החשובים באמת לחברה. 

מהשבר הנוכחי הבינו תלמידי בתי הספר כי במבחן התוצאה, פוליטיקה היא משחק מלוכלך ומסוכן של כיפופי ידיים: מרפקים על שולחן, כף חבוקה בכף, פנים אדומות ומאמץ־על לכופף זה את זה. היד המורדת לקרקע מאוימת להתרסק. לא מוותרים, הולכים עד הסוף. מישהו יישבר בסוף. שיח כוחני שמסתיים לפעמים בחיוכים מול מצלמות ולפעמים בהתרסקות ובמסר נורא.

מבינים שזה משחק מלוכלך. אירוע בחירות בתיכון בליך, מארס 2019 // צילום: גדעו מרקוביץ

השיתוק והכאוס שאוחזים בנו כיום לא מובנים לתלמידים, ומדובר בכמעט 2 מיליון אנשים צעירים, שמתקשים להבין מהו חוק הגיוס ומהי חקיקה ראשית רזה ומהו "תרגום ממשלתי לחקיקה שמעקרת את לב החוק". לא בטוח שרק להם זה לא מובן. בשיעורי אזרחות בתיכון עוד לא הגיעו לתחכום הזה, שם עוד עסוקים בעניינים בסיסיים כמו הפרדת רשויות ובמערכת האיזונים והבלמים שאסור להם להיות מופרים, שמא תאכל רשות אחת את רעותה. 

ואולי הבעיה העיקרית שאיתה מתמודדים כיום בכיתות ובבתי הספר היא השאלה מהן תפיסות העולם המרכזיות המבחינות בין שמאל לימין. הרי בסופו של יום מדובר בשתי קבוצות איכותיות של אנשים ראויים. כולם רוצים בטובתה של הארץ והחברה, ומה שחסר זו נכונות להידברות בין כל השבטים המרכיבים אותה: חרדים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל. 

ילדים רואים ושומעים על תרגילי חילוק, חיבור וחיסור של מפלגות, ולא שומעים על אידיאולוגיה, עקרונות וערכים. שם המשחק הוא בלע ככל יכולתך. אם זכית - אתה כבר מאיים בהחרבת כל מה שהושג עד כה כדי להבטיח את עליונותך הזמנית. 

הדיון במערכת הבחירות האחרונה לא היה על איכות מערכת הבריאות ולא על הזקנה במסדרון, שהיא כבר בחורה בת 30, ולא על מערכת החינוך שחסרים בה אלפי מורים ומאות מנהלים, ולא על החשיבות הרבה לסיים פרויקטי תשתית דחופים ובהולים של כבישים, גשרים ורכבות, וגם לא על הבטחת איתנותה של הכלכלה הישראלית. זה דיון על השפלה וכוח, על נקמנות וטינה. לא דיאלוג, לא שיח, לא פשרה, לא הידברות וגם לא אחריות. 

כולם, כולל התלמידים, הבינו כי לא הולכים לבחירות בגלל נושאים מהותיים. הם מבינים שטובת האזרח היא לא העניין ולא היא שעומדת מאחורי ההחלטה. "על מה הולכים לבחירות?" ישאלו הילדים בכיתה, "זו שאלה טובה", ישיבו המורים כדי לצאת ידי חובה. לא בטוח שגם הם יודעים.

* רם כהן הוא מנהל בית הספר תיכונט בתל אביב

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו