1. גם אם מדובר בחוזה ברוטו או עלות מעביד, החוזה שהציעה ברצלונה לניקולה מירוטיץ' הוא מטורף בכל קנה מידה. 11.5 מיליון יורו לעונה על הפורוורד המונטנגרי־ספרדי הוא תקציבה השנתי של ז'לגיריס קובנה ועלות שכר השחקנים של קבוצות כמו מכבי ת"א, באסקוניה ובאיירן מינכן.
אם נצרף את שלוש ההחתמות הקודמות של בארסה החודש - קורי היגינס, תומא הרטל וברנדון דיוויס, רק על ארבעת השחקנים האלה תוציא הקבוצה 22 מיליון יורו בעונה הקרובה. הכסף כנראה יצא מהאופנה בברצלונה. אמנם בארסה, כמו מכבי ת"א, אינה יודעת טעמו של פיינל פור מאז 2014 ובנוסף, חמש שנים לא חגגו ב"פלאו בלאו גראנה" אליפות מקומית, אבל כמה חולצות של לאו מסי צריך למכור כדי לבזבז כאלה סכומים?
2. ברצלונה מנסה לנצל את העונה האחרונה לפני ש"הפייר פליי" ייכנס בעוצמה גדולה יותר ליורוליג. החל מעונת 2020/21 תחויב כל קבוצה ש־40 אחוזים מהכנסותיה יגיעו מהכנסות ולא על ידי הזרמת בעלים. בכל עונה לאחר מכן סעיף ההכנסות בתקציב הקבוצות יעלה בעשרה אחוזים, כך שבעונת 2022/23 הזרמת הבעלים תהיה רק 40 אחוזים(!) וקנסות כבדים יוטלו על הקבוצות החורגות.
צסק"א, לדוגמה, העמידה העונה תקציב של 44 מיליון יורו שמתוכו כ־10 מיליון יורו הכנסות וספונסרים, ובעוד שנה לא תוכל להעמיד תקציב של יותר מ־25 מיליון יורו, מה שאולי מסביר את נסיגתה הקיץ בשוק השחקנים. איך בדיוק תעמוד ברצלונה בפייר פליי בעוד שנה?
3. בשוק שחקנים בן שבע ספרות שבו הספרה משמאל היא 2, למכבי ת"א כרגע אין מה לחפש. לכן, רעיון שימור הסגל מבחינתה הוא הכרחי. אבל אחרי שהיורוליג הכריז שמכבי, יחד עם באסקוניה, באיירן וז'לגיריס היא מהקבוצות הכי "בריאות" ביורוליג מאחר שתקציבן לא נשען על מחלקות הכדורגל של המועדון או על הקפריזיות של הבעלים (ג'ורג'יו ארמאני לדוגמה), אלא שהוצאותיהן תלויות במכירות מנויים, זכויות שידור וספונסרים, יישום ואכיפה של רעיון הפייר פליי הוא התקווה שלהן לעתיד מתוק ושוויוני יותר.
