הפריון הממוצע לעובד - חלוקת התוצר למספר העובדים - מעמיד את ישראל ברמת נחיתות מול ממוצע המדינות המפותחות ומול מרבית המדינות הללו. הבעיה הזו ניכרת בעיקר בעסקים קטנים ובינוניים ובענפים מסוימים, כמו ענף הבנייה. חברות גדולות בוחנות את הוצאותיהן באופן שוטף ובודקות חלופות שונות לייצור. הן גם מסוגלות להשקיע בבדיקות אלה ובעיקר במיכון של תהליכים ומטלות ומשחררות כוח אדם יקר. כך העובדים מנותבים לעבודות שבהן יש לעובדים יתרון יחסי.
לצד האתגרים האחרים רבים חוששים מתהליכי ייעול שכביכול יביאו לעלייה באבטלה. אלא שהניסיון של העשורים האחרונים מלמד שהחשש הזה לא מבוסס על עובדות. שיעור האבטלה בארץ נמוך מאוד וכך גם בארה"ב, שבה מתאפשר ניוד עובדים בשיעור גבוה. בשוק יעיל ופתוח אין מחסור במקומות עבודה - נהפוך הוא, יש מחסור בעובדים.
אלא שהעסקים הקטנים, וגם הבינוניים, נאלצים לא פעם לבחור בחלופה היקרה - העסקת עובדים, על פני מיכון ודיגיטציה. המיכון והמחשוב אמנם דורשים השקעה גדולה בכסף ובמשאבי ניהול, אך לאורך זמן ההשקעה הזו לא רק מחזירה עצמה, היא גם משפרת את הפריון - מגדילה את התוצר של העסק. ניתן להשיג את המטרה הזו על ידי העמדת אשראי לעסקים ובעיקר על ידי הגברת התחרות. התחרות מאלצת עסקים להתייעל כדי להשיג יתרון יחסי, כפי שקורה במדינות מפותחות בעולם. ניתן לראות את הקשר הישיר בין רמת התחרותיות (מדד "קלות עשיית העסקים") לבין רמת הפריון במשק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו