קפטן אחאב של המקקים

"ביום שאחרי, הירח ידהה בשמיים, יפרפר בגסיסה מהבהבת והשמש תזרח באדום דובדבן. היבשה תישטף והימים הגדולים ייעטפו בקרח מקוטב עד קוטב. ערי האדם יתפוררו לאבק. רוב רובם של החיים בכוכב יעמדו על סף הכחדה אך על יבלית שתגדל על סלע קירח סמוך לקרחוני הענק של מפרץ מקסיקו, יישב חרק זעיר וינענע במחושיו לעבר קרן שמש יגעה. הוא יהיה הניצול היחיד מבין החיים על כדור הארץ. חתיכת ג'וק מלנכולי". את השורות הפיוטיות הללו כתב לפני יותר ממאה שנה הזואולוג וויליאם ג'ייקוב הולנד בספרו "ספר העש". עוד לפני שאיינשטיין חלם על הנוסחה שתהפוך לאיום הגדול ביותר על המין האנושי. 

גבירותיי ורבותיי, המקקים הם מכונות הישרדות עילאיות בנות יותר מ־300 מיליון שנה. בשבוע שעבר הסביר חוקר חרקים לקלמן (ליבסקינד) ולי בתוכנית הרדיו שהג'וקים מפתחים עמידות לחומרי הדברה. מספיק שניים־שלושה פריטים שישרדו הדברה וכבר הם משריצים אלפי צאצאים.

 

חם ולח בים. יש מדוזות ובתל אביב יש ג'וקים מעופפים, ה־F-15 של הגועל, אחד כזה פגש אותי השבוע ברחוב קפלן. בן למין שחי בכדור הארץ 150 מיליון שנה לפני הדינוזאורים. ותסלחו לי על הזעם והשנאה, יש לי חשבון איתם, עוד תבינו למה. מדובר ביצורים נתעבים, נפסדים, בזויים, משוקצים, נאלחים ונקלים. מקקים מגעילים ושמנוניים, ועם זאת, אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של הטבע. מה עוד אפשר לומר על יצור בעל דם קר ועיניים משוכללות בעלות 2,000 עדשות וארבעה כיווני אוויר. חרק נבזי עם גלאי אנאלי על התחת שמזהיר אותו מתנועה אחורית.

אני מזהיר אתכם מראש, אם אתם בהיריון, סובלים מפוביית ניקיון או חרקים, אתם מתבקשים להניח את העיתון בפינה ולחכות שיאספו אותו. אתם לא רוצים להיחשף לחיים הסודיים של הג'וקים: מפיצי מחלות, נושאי פוליו, צהבת, סלמונלה, סטרפטוקוקוס, שיגלה, תולעי מעיים, דיזנטריה וצרעת.

לנבלות הללו יש סטייה מזוהמת, תשוקה בלתי נלאית למגע שיעטוף את גופם. זו הסיבה, ואני נשבע לכם שאני לא ממציא, שג'וקים אוהבים לחדור לתעלות האוזניים. בהודו, ג'וק נכנס דרך האף לתוך מוח של אומללה אחת. אלמלא ניתוח של 13 שעות, הוא היה זולל לה את המוח. ג'וקים יאכלו הכל. מנייר ועד חלב שהתייבש סביב שפתי תינוקות. הם יזללו ציפורני אדם ישן ויעכלו את ריסיו. משטרת ניו יורק מחזיקה אנטומולוג אומלל במשרה מלאה, שנוכח בניתוחים פתולוגיים כדי להכריע בשאלה אם פצעים בעור נגרמו עקב אלימות או כתוצאה מג'וק רעב.

 

המפגש בג'וק המעופף ברחוב קפלן הסתיים בתבוסתי המוחצת. בתחילה רקדתי ברחוב באימה, מנסה להתחמק מהשרץ המעופף ולהנחית עליו את האולסטאר אבל הוא התעופף וברח. וכאן אנו מגיעים לסיפור שאין לי אלא להגדיר אותו כפוסט־טראומטי עבורי.

לפני עשרים שנה, אשתי ואני התגוררנו באזור ביצרון בתל אביב. אזור חביב מאוד אבל בחצר הבית שלנו היה בור ביוב. ובבור הביוב גרו עשרות אלפי ג'וקים מטונפים. לפחות. החורף עבר בסדר אבל עם בוא האביב והחום, עם בוא הקיץ באה שעת הפורענות. אין דבר מפחיד יותר מג'וק שמטפס מתוך השירותים, מנופף במחושיו. הזמנו ריסוס.

מיכה המדביר היה גבר לא צעיר עם מראה סגפני כמו של אצן מרתון שסובל מטחורים. הוא מדד את החצר הנגועה, קילל את בור הביוב, עשה חישובים על פיסת נייר ובדל עיפרון ואז חבש את מסכת הגז והחל במבצע הטיהור. הבטנו בו מרחוק מרותקים. 

מיכה לא התייחס לעבודתו כאל עוד עיסוק אלא כאל שליחות דתית. הוא היה קפטן אחאב המשייט זועם בציד מקקים. אדם שהקדיש חייו לג'נוסייד של תיקנים. בסיום הודיע לנו שנוכל לחזור לדירה רק למחרת בבוקר. המראה שנגלה לעינינו בבוקר המחרת היה מזעזע. הסלון הפך לשדה קטל. אלפי ג'וקים נעו בחוסר אוריינטציה מבולבלים מאימה. גז העצבים הרקיד אותם במין מחול מטורף ומעורר פלצות עד שברגע אחד, עוויתות מערכת העצבים הפכו אותם על גבם. המחזה הפנט אותי והגעיל אותי בו בזמן. התעוררתי רק כששמעתי את אשתי מורה לי: "לך לאמבטיה ותנקה אותם משם". 

הצצתי לחדר האמבטיה וחזרתי בבהלה לסלון.

 

מתוך "ארכנופוביה" (1990)

 

"יש שם ג'וק בגודל פודל", אמרתי. "אז תדרוך עליו", הציעה זוגתי הצעה הגיונית. "דרכתי", אמרתי לה, "אבל זה רק עשה אותו יותר כועס", הסברתי את המצב. "אתה צוחק עלי", התעצבנה, "תלך לאמבטיה מייד. מה, אתה בחורה?"

חזרתי מבוהל לאמבטיה, מצויד ליתר ביטחון בפליט. אחרי כמה שניות במקום, הרגשתי מסטול. כמו צוללן שיורד מעבר לעומק המותר עד שהוא חוטף שיכרון מעמקים, מסיר את המסכה ומנסה להנשים דגים. אני מניח שבגלל שהאמבטיה היתה חלל יחסית קטן שהיה סגור, כמות החומר לא פגה לחלוטין. חשתי סחרחורת, התיישבתי על שפת האמבטיה והבטתי ביצור החום והגדול שעמד מולי זועם ומסרב להיכנע.

"יאללה, תמות כבר", הצעתי והתזתי עליו פליט. הג'וק הביט בי בזלזול. "ברוסיה", אמר, "שמים פליט כזה בבית שחי. שיהיה ריח טוב". "אתה ג'וק מדבר?" מלמלתי.

הג'וק הביט בי בעצב: "כן, אני ג'וק, האם לג'וק אין עיניים? האם אין לו איברים, חושים, חיבה? האם אנו לא נפגעים מאותן מגפות, אוכלים מאותן צלחות? אם תדקרו אותנו לא נדמם? אם תרעילנו לא נמות?" אמר ונעלם דרך חריץ ברצפה.

עוד אני מטושטש ואשתי מנערת אותי, "קום, אידיוט. אתה תקבל הרעלה, למה אתה מדבר עם עצמך?"

"הג'וק דיבר איתי", אמרתי לה מוכה הלם בעודה גוררת אותי.

"עכשיו אתה מדבר עם ג'וקים? זהו, התחרפנת? מה אתה חושב שאתה קפקא?"

אחרי שניקינו את אזור האסון ושטפנו רצפה פעמיים, הדלקנו גם מזגן וגם מאוורר והלכנו לישון רצוצים. לקראת אשמורת שלישית חשתי בלטיפה נעימה על הזרוע. אשתי היפה רוצה לאהוב אותי, עלתה בי מחשבה סוערת. פתחתי עין והוא נגלה לעיניי. כתם שחור עם כנפיים. ואני מוכן להישבע שזה היה הניצול מהאמבטיה. "אמאל'ה", צרחתי, "ג'וווווק". מרוב היסטריה דפקתי קפיצה משכיבה לעמידה ונכנסתי עם הראש לתוך הכנפיים של מאוורר התקרה. עפתי לצד השני של החדר כמו אחרי הוק כפול של מייק טייסון. בחדר מיון אבחנו זעזוע מוח, ועובדת סוציאלית באה לתשאל את אשתי אם היא לא הורידה לי בטעות מחבת לראש. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו