"היתה תחושה שהשמאל, מההלם על רצח רבין, נכנס לאיזה קיבעון. והנה, במחי תנועה אחת של ברק ושל ניצן הורוביץ ושל סתיו שפיר, פתאום יש תנועה, פתאום יש הרגשה שאפשר לנוע אחרת, שהערכים שבהם אנחנו מאמינים, יש להם מקום". את הדברים האלה אמר הסופר דויד גרוסמן באירוע השקה של ספר ילדים שלו, שתורגם לערבית, ועוד הוסיף: "אני לא כתבתי מסר פוליטי, אני כתבתי סיפור על שתי ילדות בגן שרבות על בובה... ודאי שיש פה, בסיטואציה הזאת, רמז או בבואה למה שמתרחש בינינו לבין הערבים".
זהו לב הבעיה. השמאל בישראל בטוח שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא על משהו כלשהו, כמו בובה, או אפילו כברת ארץ, שעליה יוכלו היהודים והערבים להתפשר ולהתפייס ביניהם. זהו היגיון מערבי פשוט - כל צד בודק את הכדאיות שלו לעומת הכדאיות של הצד השני, כולם רוצים לחיות, ואם אפשר - בשלווה. אז מוצאים פשרה, אפילו פשרה כואבת, כי זה עדיף על סכסוך מתמשך ומדמם.
ההיגיון הערבי סובר אחרת לגמרי: הסכסוך הוא על לחיות או לחדול. חיי מלחמה בלתי פוסקת או מוות בטוח. הג'יהאד הוא מעל לכל. לא שמענו מעולם מה יעשו עם הארץ הזאת לאחר שישמידו אותנו, במקרה הרע, או יסלקו אותנו, במקרה הטוב. זה לא מעסיק אותם. בעיניהם אנחנו נטע זר שהם מסרבים להכיל בכל מסגרת של גבולות.
את התשובה המוחצת שהשמאל בישראל מסרב להשלים עימה, קיבלנו באותה מהדורת חדשות שבה הובאו דבריו של גרוסמן. הכתב גל ברגר ערך כתבה מאלפת על הקייטנות של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי בעזה. אין בקייטנות הללו בריכות שחייה או מתקני שעשועים. אין מוזיקה או ריקודים. עשרות אלפי בני נוער במדים מתאמנים כצבא לקראת יום הדין. הכתבה מראה לנו אימוני טירונות לכל דבר ועניין: מגרש מכשולים, ריצות וזחילות וכמובן אימוני ירי בכלי נשק שונים. אין הרצאות על פיוס או שלום עם היהודים. הנוער הזה מתאמן למטרה אחת - סילוק היהודים בכל דרך.
היחס שלנו מתנשא. לא מקשיבים ולא מאמינים, מתעקשים לדבוק בהיגיון שלנו, שהוא זר לשכונה הזאת. אבל הנוער הזה יגדל ויתעצם. כבר היום יש יותר מ־300 אלף בוגרי קייטנות כאלה. את הקנאים האלה בצד השני לא מעניינת הזקנה במסדרון, ולא מעניינים אותם יוקר המחיה ולא תאונות הדרכים ולא האלימות במוסדות הרווחה ולא נכים ולא קשישים ולא שכר המינימום ולא דיור בר־השגה ולא האבטלה ולא החינוך למצוינות ולא ולא ולא...
דאגות כאלה הן לא ממין העניין. המנהיגים שלהם דואגים קודם כל לכיסיהם הפרטיים ולחשבונות הבנקים שלהם באירופה וארה"ב. חבל שמשרד הביטחון אינו מפיק סרט מושקע על חיי מנהיגיהם של תושבי עזה. הסרט הזה צריך להיות משודר וזמין לכולם עד לאחרון הילדים שם. אולי זה ישכנע את צעירי הקייטנות האלה, ומהם תבוא איזו ישועה. מהשמאל בישראל נמשיך לקבל את אותו הקיבעון המחשבתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
