לאחרונה עסקה התקשורת בישראל בהכרזתו של מוחמד אשתייה, ראש ממשלת הרשות הפלשתינית, על קיומו של רוב ערבי בין הירדן לים. אשתייה טען כי הפער בין האוכלוסייה היהודית לערבית עומד על 200 אלף - לטובת הערבים. 6.8 מיליון ערבים לעומת 6.6 מיליון יהודים. העובדה שכלי התקשורת המרכזיים בישראל ייחסו חשיבות רבה כל כך לנתונים הכוזבים הללו, מעידה שהשד הדמוגרפי שוב יוצא מהבקבוק.
עד כמה שגויים הנתונים ניתן ללמוד מהדברים שכתב דיוויד פ. גולדמן בספרו "ציביליזציות גוועות - מדוע אירופה והאיסלאם נעלמים?": "יאסר ערפאת יכול לזכות בהכרה על התחזית הדמוגרפית הגרועה ביותר במאה העשרים". קביעתו כי "רחם האישה הערבייה הוא כלי הנשק החזק ביותר שלי" התבררה כשגויה. אולם לאור ההתייחסות הרצינית בישראל לדבריו של אשתייה, ניתן לכנות את "כלי הנשק" הזה, אשר הילך אימים במשך שנות דור על החברה בישראל, "הדווידקה של ערפאת". זהו אותו כלי מיתולוגי ממלחמת השחרור, שהרעש שלו לבדו השפיע על מהלך המלחמה וגרם לערבים לברוח מעמדותיהם בירושלים, בצפת ובמקומות נוספים.
גולדמן טוען שהוויתורים הישראליים באוסלו ובהתנתקות "הונעו מהפחד שהפריון הערבי ישטוף את האוכלוסייה היהודית בישראל. בפועל, מה שקרה הוא ההפך הגמור... פער הפריון בין היהודים לערבים כמעט ונסגר בשנת 2009, וירד לפער של 0.7 לידות לאישה בהשוואה לעודף של שש לידות לאישה הערבייה בשנת 1969".
קשה להאמין שהנתונים שהציג גולדמן נעלמו מעיניהם של המנופפים בשד הדמוגרפי, אך דומה שהם מתעלמים מהסטטיסטיקה כיוון שהיא שומטת את הבסיס לטענותיהם בעד חלוקת הארץ. אין זה חדש, אגב. במהלך המו"מ על הסכם אוסלו, למשל, ניסה יאיר הירשפלד, מאדריכלי ההסכם, "להמחיש לפלשתינים כי (...) קיצוניות, ואלימות במיוחד, הן מרשמים להרס עצמי מבחינת הפלשתינים. בסופו של דבר היה בהן כדי לחולל הסלמה... ותהליך מתמשך של הגירה פלשתינית".
מאחר שכך הם פני הדברים, יש לנסות לבחון מהי הסיבה שבשם הטיעון הדמוגרפי הרעוע, יש המבקשים להיפרד מערש לידתה של האומה, הנמצא בחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים. הסבר אפשרי אחד הוא, שמיתוס "השד הדמוגרפי" אמנם קנה אחיזה, משום שהוא אכן כלי נשק תודעתי יעיל, המייצר תחושה של חוסר אונים ו"אין ברירה" מול כוח טבע בלתי מנוצח. אבל כשאותם כוחות נאבקים בכל כוחם למען הסדרת מעמדם של מסתננים ומהגרי עבודה לא חוקיים, ומתגייסים למאבק נגד מימושם של חוקי ההגירה של מדינת ישראל הריבונית, קשה לייחס אמינות רבה ל"דאגה" לשימור הרוב היהודי המוצק בשטח שבשליטת ישראל.
הבעיה היא, אפוא, לא הדמוגרפיה, אלא חבלי הארץ, וביטוי יפה נתן לדברים הראל פיש ב"ציונות של ציון": "רגע־אמת... בא עם מלחמת ששת הימים... תוצאת המלחמה... קראה תיגר על קווי החלוקה של עם ישראל מבפנים, הקווים שהפרידו בין העבר היהודי לבין הקיום בן זמננו במאה העשרים". נותר רק לקוות כי כל אותם תרחישי אימה מדומיינים, המופרחים על ידי אלה המבקשים להפריד מחדש "בין העבר היהודי לבין הקיום בן זמננו", לא יהיו עוד מטח מוצלח מהדווידקה של ערפאת.
יהודה שלם הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת
