מעורבות אזרחית אינה מתבטאת במספר ההפגנות, גם לא במספר השביתות, אלא בסקרנות האזרחים וברצון לצרוך עובדות וידע. דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בחברה של בורים, כדי לבחור באמת צריך גישה למקורות ידע מהימנים ואזרחים מסוקרנים. וכן, לדעת זה הכל. הידע הוא חיסון מפני טיפשות ורשעות של נבחרים ובעלי אינטרסים.
אפשר לדמיין עולם בלי גבולות, בלי דתות ובלי זהויות, אבל זו לא יותר מפנטזיה קלושה. בעולם האמיתי מרבית האנשים משפחתיים, קהילתיים ומאמינים. משפחה, שבט ודת תמיד היו, בכל מקום בעולם; מדינות לא תמיד היו ובהחלט אפשר לדמיין מדינות שלא מנסות למלא את מקומם של ההורים.
ארה"ב היתה כזו. היא קמה על בסיס מהגרים, בדרך כלל כושלים, או דחויים, מכל רחבי העולם שהגיעו אליה כדי לברוח ממסגרת חונקת של מדינה. המהגרים האלה, שדיברו שפות שונות וברובם לא היו בעלי מקצוע ולא בעלי הון, הצליחו לבנות אימפריה עולמית משגשגת. אז למה קל לנו יותר לדמיין פנטזיות, במקום לדמיין מדינה שהיא לא אבא ואמא, לא נבחרים ש"דואגים לנו", אלא מדינה שדבקה במטרותיה המקוריות - לספק מעטפת הגנה ולהסדיר את יחסי המסחר בין האזרחים לבין עצמם ובינם לבין העולם?
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חוזר לערכי החופש המקוריים של ארה"ב, אחרי קודמו שהאמין בהתערבות מאסיבית בשוק, תפיסה שבאה לידי ביטוי גם ביחסי החוץ של ארה"ב באותה תקופה. לכאורה טראמפ מעלה מכסים ופוגע בסחר החופשי, אבל בשיח עם אירופה, כשנטען כך כלפיו, הוא מייד הציע ביטול הדדי מוחלט של מכסים. הוא בוודאי יהיה מוכן להציע את זה לסין, כי זו השאיפה האמיתית של מי שמבין שוק, והוא מבין.
אלא שהשיח שהתפתח בישראל עדיין מאפשר לייקר מוצרים למיליוני אזרחים כדי להגן על קומץ יצרנים. והאמת היא שלא מדובר בהגנה על איש; זו הגנה לכאורה. מי שמועסק במפעל המייצר מוצר לא תחרותי צריך לדעת את האמת ולהתמודד איתה, ולא להסתתר מאחורי "הגנה" ממשלתית, שהיא למעשה שוד של הציבור לצרכים פוליטיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו