מדי כמה שנים עולה מחדש רעיון ברית ההגנה בין ישראל וארה"ב. אהוד ברק העלה לראשונה את היוזמה במהלך כהונתו כראש הממשלה בשנים 1999-2001. ברק הציג אז את האפשרות שתיחתם ברית הגנה כתמורה ראויה לוויתורים בהר הבית וביו"ש לרשות הפלשתינית.
צורת החשיבה של ברק היתה ברורה: בעידן של "שלום" לא יהיו לישראל גבולות בני הגנה; המארינס ישמרו עלינו חלשים ומצומקים. תפיסה זו קבעה כי ברית הגנה עם אמריקה תבוא כתחליף ליכולת של ישראל לממש את ריבונותה הלכה למעשה.
מי שמעלה כיום את האפשרות מחדש הוא הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם. גרהאם ידוע כתומך של ישראל וכמקורב מאוד לנשיא דונלד טראמפ. לאחרונה, לפי הדיווחים, רה"מ בנימין נתניהו אף מביע עניין בסוגיה, בצל הבחירות לכנסת ה־22.
לא סביר שגרהאם - שפעל למען הכרה אמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן, ונתניהו - שמדיניות החוץ שלו רחוקה שנות אור מזאת של ברק, מעוניינים להפוך את ישראל לבת חסות נטולת יכולת הגנה עצמית. על כן, השאלה היא איזה שינוי כדאי לחולל ביחסים הביטחוניים שלנו עם ארה"ב?
לישראל יש שני אינטרסים מהותיים שניתן לקדם באמצעות שינויים באופי היחסים הביטחוניים עם ארה"ב. האינטרס הראשון הוא לתת ביטוי ומסגרת הולמת ליחסי העבודה שנרקמו בשנים האחרונות בין ישראל ומדינות ערב הסוניות. יחסים אלו הם תולדה ישירה של מדיניות ממשל אובאמה. בשיא המשבר עם אובאמה, נתניהו זיהה את האפשרות לשיתוף פעולה עם הסעודים, הנסיכויות ומצרים לנוכח האינטרס המשותף לצמצם את הנזק האסטרטגי שאובאמה המיט על האזור. כפי שהגיבוי של הסעודים, הנסיכויות ונשיא מצרים א־סיסי במבצע צוק איתן חשף, שיתוף פעולה זה היה לנכס אסטרטגי עבור ישראל.
כאשר נכנס לבית הלבן, טראמפ הפך את היחסים בין ישראל למדינות הערביות הסוניות ליסוד שעליו ביסס את מדיניותו המזרח־תיכונית. בחודשים הראשונים שלו בחדר הסגלגל, טראמפ נטל את המושכות על הברית המעשית שנתניהו רקם בצל אובאמה.
כבר שנים שכל הצדדים מנסים לתת פומבי ליחסים ההדוקים הללו. אבל הסוגיה הפלשתינית מהווה מכשול; ישראל לא מוכנה לשלם מחיר ביו"ש ובירושלים, וכפועל מעוינות עמיהם כלפי ישראל, מנהיגי ערב לא יכולים להגיע להסכמים עם ישראל ללא ויתורים אלה. זאת אף שלמשטרים הללו אין עניין בפלשתינים.
העורף האמריקני חשוף
הפתרון, אם כן, נמצא בידי צבא ארה"ב. כיאה למעצמה עולמית, הצבא האמריקני מחלק את הפיקודים שלו לפי אזורים גיאוגרפיים. הפיקוד האחראי למזרח התיכון הוא פיקוד המרכז (Central Command). כדי לרצות את מדינות ערב, ישראל הוצאה בזמנו מהפיקוד הגיאוגרפי שכולל את שטחה. מבחינת הצבא האמריקני, ישראל נמצאת בפיקוד אירופה (European Command).
צמד מטוסי מיג 31 רוסיים, המסוגלים לשאת טילי אוויר היפרסוניים, במטס ראווה במוסקבה, מאי 2018 // צילום: Sputnik
מצב זה הוא אחד הגורמים העיקריים לעוינות המסורתית של הפנטגון לישראל. שכן, הקצינים האחראים למזה"ת חיים בעולם שבו ישראל נחשבת לישות זרה בשטח שעליו הם אמונים.
תיקון עיוות זה יביא לכך שקצינים אמריקנים יבינו סוף־סוף את זירת אחריותם ויפנימו כי ישראל אינה נטל - היא בעלת הברית המרכזית של ארה"ב בשטח פיקוד המרכז. כמו כן, צירוף ישראל לשטח האחריות של פיקוד המרכז האמריקני ייתן לנציגינו מסגרת נוחה לקיים מגעים גלויים עם מדינות ערב ידידותיות, בלי להיכנס לתהליכים מדיניים שיפגעו באינטרסים שלנו.
היעד השני שיש לחתור אליו בכל מגע לשינוי מסגרת היחסים הביטחוניים עם ארה"ב הוא מחיקת התפיסה הרווחת בקרב חוגים בלתי מבוטלים בוושינגטון, הרואה בישראל בת חסות ולא בעלת ברית. הדרך הטבעית להשיג מטרה זאת היא באמצעות הגברת שיתוף הפעולה הטכנולוגי בין ישראל לאמריקה, בפיתוח מערכות נשק בכלל ובפיתוח מערכות היפרסוניות בפרט.
נשק היפרסוני הוא הנדבך המרכזי במרוץ החימוש במלחמה הקרה החדשה שמתפתחת בין ארה"ב מצד אחד, ובין סין ורוסיה מצד שני. כיום האמריקנים נמצאים בעמדת פיגור מסוכנת. מהירות היפרסונית היא מהירות מ־5 מאק ומעלה, כלומר 6,000 ק"מ לשעה ומעלה. יש כיום שני סוגים של נשק שכזה - גלשונים היפרסונים המחוברים לטילים בליסטיים בעלי טווחים שונים, וטילים היפרסוניים בעלי מקור אנרגיה פנימי.
בשני המקרים, מדובר בטילים הטסים לרוב בתוך האטמוספרה, המכוונים על ידי מערכות אלקטרה־אופטיות עצמאיות. מערכות אלה אף חסינות בפני מערכות לווייניות בחלל, בגלל נמיכות מעופם, וגם בפני מערכות הגנה יבשתיות בגלל מהירותם. טילים היפרסונים בעלי מקורות אנרגיה פנימיים - כגון כור גרעיני פנימי - הם בעלי טווח בלתי מוגבל. על פי הפנטגון, אין לארה"ב כל אפשרות כיום להתגונן מפני נשק שכזה.
על פי דו"ח משרד המחקר של הקונגרס, שפורסם בחודש יולי, רוסיה צפויה להכניס שתי מערכות היפרסוניות למערך המבצעי שלה ב־2020. סין ביצעה פי 20 יותר ניסויים במערכות היפרסוניות מארה"ב, וגם צפויה להכניס את המערכת הראשונה שלה למערך המבצעי בשנה הבאה. בשנה שעברה תת־שר ההגנה למחקר והנדסה מייקל גריפן, קבע כי פיתוח מערכות היפרסוניות הוא העדיפות הראשונה של מערכת הביטחון האמריקנית.
אותו דו"ח קבע כי ארה"ב תכניס את המערכת ההיפרסונית הראשונה שלה למערך המבצעי ב־2022 במקרה הטוב. כמו כן, הפנטגון מתכוון להשקיע רק 5 אחוזים מתקציב של כ־2.5 מיליארד דולר שהוקצב לשנה הבאה במערכות הגנה בפני נשק היפרסוניות.
לקראת הנשיא הבא
וזה מחזיר אותנו לישראל, בעלת הברית שאמריקנים רבים רואים כבת חסות. כזכור, בחודש יולי ישראל וארה"ב קיימו ניסוי מוצלח של מערכת החץ 3 באלסקה. החץ, שמפותח על ידי התעשייה האווירית ובואינג, הצליח ליירט טיל בליסטי במה שנתניהו הגדיר "מהירות חסרת תקדים". פחות מחודש לאחר הניסוי, הפנטגון ביטל תוכנית לפיתוח מערכת דומה של בואינג. סמיכות הביטול לניסוי המוצלח של החץ מצביעה על קשר בין האירועים.
למדינת ישראל יכולות מוכחות בשלל תחומים רלוונטיים לפיתוח נשק היפרסוני; מאלקטרו־אופטיקה ועד לוחמה אלקטרונית, ישראל בין המובילות בעולם בתחומים אלה, ומסוגלת לתרום להאצת המאמצים האמריקניים בנושא.
שיתוף פעולה אפשרי שכזה הוא בעל חשיבות אסטרטגית לישראל, גם לאור שנת הבחירות המתרגשת על ארה"ב. אם נשיא דמוקרטי יישב בבית הלבן אחרי 2020, הוא יעמוד בפני מציאות שבה ישראל מכהנת כשותפה בפיתוח מערכות הנשק הקריטיות ביותר על סדר היום של הפנטגון. נשיא שכזה לא ימהר לנטוש את הברית הזו - גם אם רשידה טליב תצעק על אוזנו השכם והערב.
בזכות מדיניות נתניהו, פיתחה ישראל יחסים בילטרליים עם שלל מדינות, שמבוססים על אינטרסים ולא על אידיאולוגיה. אם יש כוונה לבצע שינוי מהותי ביחסי ההגנה בין ישראל וארה"ב, חשוב שהשינוי יתבטא באותה צורה - לטובת שתי המדינות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו