לא בטוח שהמשמעות העמוקה של המחזה המוזר ששודר בטלוויזיה במהדורת "חדשות 12" לפני כשבוע וחצי, שבו הופיע לראשונה יו"ר העבודה עמיר פרץ ללא שפמו המיתולוגי, לובנה ושקעה עד תום. זה הרבה יותר מגימיק של קמפיין בחירות; הייתי מכנה זאת טקס הטלת מום בשידור ישיר.
כרונולוגית, מה שקרה קודם הוא שפרץ חתך קצת יותר מדי מזרחה. צריך לשים את זה על השולחן. החיבור עם אורלי לוי־אבקסיס, וסרטוני החיבוקים עם דמויות "ליכודיות" למראה בעיירות הפיתוח - היו יותר מדי.
במחנה הדמוקרטי ניסחו את הסנטימנט הזה בכנות אווילית: החיבור עם המצביעים המזרחים הופך את העבודה למפלגת נישה. השסע החברתי־מעמדי העמוק והכואב ביותר בהיסטוריה הישראלית - הוא לפתע עניין נישתי עבור הסוציאל־דמוקרטים, שמצטלמים לסרטוני קמפיין מול מזללות אופנתיות בלב תל אביב.
אבל פרץ, שלעניות דעתי הוא אחד האידיאולוגים החברתיים העמוקים ורחבי האופקים ביותר בפוליטיקה הישראלית, מבין שאי אפשר לדלג מעל השסע העדתי ולהתעלם מכך שהוא חופף בחלקים גדולים שלו את השסע האידיאולוגי. הוא מבין שאם לשמאל יש אספירציה אותנטית לגייס מצביעים חדשים, חייבים לתת להם קצת יותר מסיורי שווקים וג'סטות עממיות. קלפי החשומה והמעברה והסבתא בשיכון לא הספיקו לאבי גבאי, ופרץ מנוסה מכדי לדעת שאפילו עם חשבון ארנונה מעיריית שדרות הוא לא ירגש במיוחד את הקהל הליכודי.
כדי לאותת למזרחים, לתושבי הפריפריה, ל"בייס" הימני, שלא נגעלים מהם, שיש רצון להמשיך איתם שיחה גם אחרי שייסגרו הקלפיות ב־17 בספטמבר, צריך להכיר ביסודות המושכלים של השקפת העולם הפוליטית שלהם, ובעיקר צריך להפנים שעבורם בנימין נתניהו הוא לא "ציר הרשע".
רפורמטור של השמאל
השמאל מתבוסס בתיעובו לנתניהו, והווירוס הזה ינכר אותו גם בעתיד הנראה לעין מהקהלים שאותם הוא רוצה להעביר למדרכה ממול. פרץ הבין שבלי לסלק את הדוקרנים האלה מהכביש, פטפוטי ה"להתחבר למזרחים" של השמאל הם לא יותר ממניירה ריקה. אז אחרי הזיווג המגונה עם לוי־אבקסיס, הוא הוריד על כיכר הבימה את הפצצה הבאה: לא שולל ישיבה בממשלת אחדות לאומית בראשות נתניהו. עבור השמאל הנוכחי, זה לא פחות מכפירה פרוטסטנטית.
נדייק: פרץ לא התחייב לשבת עם נתניהו, הוא רק לא היה מוכן לדקלם את שבועת האנטי־כרייסט של התנועה. זה מספיק כדי לאותת לרבים בימין, גם בקרב תומכי נתניהו, שהוא מוכן לנהל איתם דיאלוג על בסיס הסכמה, אפילו טקטית, בכך שיש להם היגיון פוליטי סדור.
בהקשר הזה צריך להודות שפרופ' דני גוטווין, הסוציאליסט העקבי ביותר בסביבה, כנראה צדק בניתוחו הפוליטי את מהלכי פרץ. לא צריך להסכים עם דני האדום על התוחלת שבמצע הכלכלי של פרץ, כדי להתפעל מההבחנה הסוציולוגית המדויקת שלו ביחס לקבוצות ההתייחסות הנבדלות שאליהן פונות שתי מפלגות השמאל: העבודה־גשר לעומת המחנה הדמוקרטי. "פרץ משנה את יחסי הכוח בשמאל", הוא צייץ להגנתו של יו"ר העבודה. "פרץ בונה שמאל מבוסס פריפריה... (אהוד) ברק פועל לשמר את השמאל כנציג סקטוריאלי של המרכז ולכן נלחם בפרץ". זו הבחנה מקורית ביותר, שמסמנת את פרץ כרפורמטור של השמאל, ואת ברק כמי שבעצם נחלץ להציל את השמאל ממהפכה - ולא את המדינה מנתניהו.
איום בנידוי לצמיתות
מעניין אגב להתבונן לעומק בדינמיקה החברתית הזו: הבגידה הגדולה ביותר בפרץ באה דווקא מצד מבקריו החריפים והשיטתיים של הנגע האנטי־מזרחי בשמאל בכלל, ובמיוחד במפלגת העבודה. כל מילת ביקורת שנזרקה לכיוונו של אבי גבאי תויגה על ידיהם כגזענות צרופה, אבל על ביטויי הבחילה מפרץ הם מוחלים, למרות שהפעם הניחוח האנטי־מזרחי מובהק מתמיד.
אני מעז להמר שפרץ עמד על סף מהלך היסטורי של חיבור קהלים חדשים לשמאל. זוהי תזה מוכחשת שלעולם לא ניתן יהיה לאושש, אבל אני קיבלתי רושם שבניגוד ללעג האינסטינקטיבי שמעוררים פרחחי המחנה הדמוקרטי, הוא דווקא התקבל כאופציה רלוונטית ושפויה, וכלל לא צינית, שאפשר לדבר איתה, ועליה, ברצינות. אפילו אטען שהליכתו הנחושה נגד צו התנועה שיוותה לו תדמית מנהיגותית דווקא בקרב תומכי ימין. התדמית הזאת התפוררה בשמונה בערב.
משום שעמיר פרץ הוא בסופו של דבר חלק מתנועה קונפורמית, התובעת בתוקף צייתנות מכל חבריה. ומכבש הלחצים שהיא הפעילה עליו, מסמטאות הטוויטר ועד שדרות הפובליציסטיקה, מילא תפקיד של טרור פסיכולוגי בנוסח סובייטי. החברים התחרו זה בזה בטורי ההוקעה, והטילו עליו אחריות היסטורית לגורל התנועה. לא רק שלא הרכין ראש בפני הסניור ברק, הוא גם מיאן לחזור על הטעות הסדרתית של דחייה אוטומטית של ישיבה עם נתניהו, שכופה על מפלגתו פעם אחר פעם שוליות פרלמנטרית.
שפיר וברק מעדיפים לצייץ את עצמם לדעת; פרץ סבר שתמונות של מרב מיכאלי או איציק שמולי בלשכות מיניסטריאליות יעזרו לעבודה להצטייר מחדש כאופציה שלטונית. בלון המחנה הדמוקרטי כבר התחיל לאבד גובה, אבל את הכישלון העתידי של השמאל איימו להפיל על כתפיו. אפילו החבר שטרנהל הוזעק לדפוק על השולחן; שלא תעז לחצות את הקו האדום.
להמחיש את החרטה
מה שרבץ מתחת לרובד הארגומנטציה במשפט הראווה שנוהל נגד עמיר פרץ במדורי הדעות וברשתות החברתיות, הוא איום אכזרי בנידוי לצמיתות. זה לא משהו שפרץ בנוי כרגע לספוג, ובעתיד אולי נדע למה. התוצאה היא שפרץ לא עמד בפרץ. הוא זחל על הברכיים לקנוסה שבנווה אילן, דקלם את שבועת המחנה, והתחנן שיקבלו אותו בחזרה.
"עונש שהטיל על עצמו", כינה את המיצג הזה חמי שלו ב"הארץ", ואני דווקא מסכים איתו. פרץ אמנם הוריד את השפם כדי להכות על חטא ולהצהיר על שובו ללהקה, ובעיקר כדי להמחיש חרטה על כך שיצא לשוטט לזמן מה מחוץ לגדרות שסימנה לו המועצה. "אני לא בוגד": זה היה המסר. הפרט המדהים הוא ששלו, כמו רבים אחרים בשמאל, סבור שהעונש הזה פחות או יותר מוצדק, או לפחות הגיוני. הניסויים של אש ומילגרם קטנים על הלחץ החברתי שנחשף כאן; זה פשוט מפחיד לראות את הברוטליות התנועתית הזאת בפעולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו