היה רגע אחד מכונן השבוע. התגובות של מפלגות השמאל וכחול לבן לירי הטילים על אשדוד. ממש שמחה לאידו של נתניהו, שבמקרה הזה היתה גם מצוקתו של הדרום. שנאת ביבי הוציאה רבים משפיות: רקטות נורות מעזה על ישראל, וישראלים צוהלים. ישראלים שיודעים היטב שאין שום היתכנות ליציאה למבצע צבאי שבוע לבחירות, אולם העובדה שהתמונות המביכות עשויות לסייע לחילופי שלטון, מעבירות אותם על דעתם. נאורות? הומניות? אהבת אדם? לפתע לא מדובר ב"אנשי שלום", אלא בגנרל פטון עם סכין בין השיניים, שרק רוצה לראות דם.
מנהיגי כחול לבן תופפו על החזה והכריזו שבניגוד לנתניהו, הם לא היו מתפנים מהאולם בגלל אזעקת צבע אדום. הם לא היו בורחים, כי הם גיבורים, אמיצים, גברים עם שיער על החזה וזיפים מאזבסט. ההצהרות הללו גרמו לתהות: אם נתניהו היה נשאר על הבמה באשדוד, הקהל סביבו, ורקטה היתה פוגעת באולם - מה היו אנשי כחול לבן אומרים? ואם רקטה היתה פוגעת באולם שבו אשכנזי השאיר את הקהל באולם? מי היה נושא באחריות?
שמעתי את אשכנזי מדבר כדרכו בקלישאות (שזוכות לתשואות מנערות המקהלה שלו בתקשורת) על האירוע - וגיחכתי. מי לועג לנתניהו על חולשה? הרמטכ"ל לשעבר שבמטכ"ל שלו פחדו להביע דעות? שביקורת ב"ידיעות אחרונות" הביאה אותו למשבר אגו קיומי? שנחלץ מכתב אישום בפרשת הרפז רק בזכות היועמ"ש יהודה וינשטיין?
סביר שאזרחי ישראל לא קונים רהב מצ'ואיסטי. סביר שהם יודעים כי ברגע שאתה ראש ממשלת ישראל, סביר שאינך פחדן, כי מדי לילה תאשר מבצעים שהשלכותיהם דרמטיות. עם זאת, הם גם יודעים שחיי אדם יקרים לנתניהו. בהגדרה, הוא לא יוצא למבצעים מיותרים, לא פועל מהבטן ומרגשות נקמה. הרי כולם מבינים שהמצב בעזה וחיסולים ממוקדים והפצצות שטיח לא יפתרו אותו. עזה דורשת טיפול שורש, ולטיפול שורש לא יוצאים כלאחר יד.
לא רק בירי על אשדוד התגובה שמנגד לנתניהו היתה מכוננת, אלא גם בשמחה שנרשמה באולפנים עם היוודע דבר פיטורי מזכיר המדינה האמריקני ג'ון בולטון. הפרשנות שלפיה טראמפ משנה את יחסו לאיראן - ובכך מפנה כתף קרה לנתניהו - הפכה את המהדורות לקרקס צוהל.
התגובה הקולקטיבית הזו חשפה עוד טפח ביחס הפתולוגי של התקשורת הישראלית כלפי נתניהו. לא מדובר במציאות המוכרת מלימודי מדע המדינה, אלא דווקא מלימודי הפסיכולוגיה, או ליתר דיוק הפסיכו־פוליטיקה. קלובר־ביוסי היא תסמונת פסיכיאטרית שבה לוקים לעיתים חולים שנפגעו באונות הרקתיות של המוח. זה מצב רפואי המתבטא בהתנהגות מינית חסרת הבחנה ומופקרת. החולים מפנים הצעות מגונות לרופאים, לאחיות, לחולים אחרים ואפילו לכיסאות גלגלים תמימים.
דומני שחלקים בתקשורת הישראלית מיוחמים משנאה לביבי. כלבים שוטים המתחככים בכיסאות הגלגלים המטאפוריים שלכם, כאילו פצצת אטום איראנית תדע להפריד בין תל אביב לירושלים, בין שמאלנים לימנים. אם נתניהו היה מחקה את ישו ופוסע על מי הכנרת, הכותרת הראשית ב"הארץ" היתה: "נתניהו מזהם את מי הכנרת". מאמר המערכת ב"דה מרקר" היה מבהיר שביבי דרך ברגל גסה על המים שאתם שותים, ואיפה הרגולציה?
• • •
החשבון הגדול עם התקשורת השבוע התעצם נוכח השתיקה סביב הגילויים על הדרך שבה גייסה המשטרה את עדי המדינה בתיקי נתניהו. השתיקה הזו סיפקה חרך הצצה לאופן הברוטלי והספק־חוקי שבו גויסו. כמעט תמונת מראה למרתפי משטרה חשאית במדינה רודנית.
לא שציפיתי שפרופ' קרמניצר מגלגל העיניים יכתוב מאמר נסער ב"הארץ" על הפגיעה בזכויות האדם של החשודים; אבל הדממה התקשורתית סביב החשיפה של עמית סגל בחדשות 12 הוכיחה שוב כי לא האמת והשחיתות מעניינות רק כשנוח, ואילו ראשו של נתניהו תמיד זמין לניגוח.
סילבסטר סטאלון ב"ג'ון רמבו" (2008)
סגל חשף כיצד המשטרה והפרקליטות חצו כל גבול אתי בניסיון להפוך את שאול אלוביץ׳ לעד מדינה נגד רה"מ, ופירט כיצד הפעילו נגדו את בנו אור, כסוכן. חוקרי המשטרה ניסו לגרום לאלוביץ' להחליף עורך דין, בניגוד לחוק, והגדילו לעשות כשהשתילו מכשירי הקלטה בחדר ההיוועצות עם עורכי דין במתקן המעצר. חן מענית חשף ב"גלובס" ניסיונות דומים שנעשו כלפי עד המדינה ניר חפץ. נראה כי זהו רק קצה הקרחון, וכי רק ועדת חקירה תוציא אותנו מהחור השחור שנפער מולנו.
• • •
"אני יכול להיוועץ בעוד מאה עורכי דין וזה לא ישתנה. הם ניסו לעשות אותי עד מדינה. הם הרגו אותי. אני צריך לשקר כדי להיות עד מדינה - כי אין לי מה להעיד". שאול אלוביץ' לאור אלוביץ', חדר היוועצות.
ד"ר אביחי מנדבליט הוא תלמיד חכם, ולכן הוא יודע מהי העדות הטובה ביותר. על פי האנציקלופדיה התלמודית: "מסיח לפי תומו" (יבמות קכא, ב) - "הינו מי שמספר בתמימות על מה שראו עיניו, ואינו מתכוון למסור עדות, ולא ליצור נפקויות משפטיות, אין סיבה לחשוד בו שהוא משקר, ומאמינים לדבריו".
"מסיח לפי תומו" הוא מצב משפטי שבו אדם מספר משהו שאין סיבה לחשוד בו שהוא משקר לגביו. זו עדות מנצחת. ולכן, מעבר לניסיון הסחיטה הספק־חוקי של המשטרה והמסקנה שאור אלוביץ' נעצר במטרה לשבור את אביו (החוקרים הבטיחו לו שאם ישכנע את אביו להחליף עורך דין ישוחרר. בסופו של יום לא הוכן נגדו כתב חשדות), בתמלילים שהביא עמית סגל מסתתר אירוע דרמטי בתיק 4000, משום שההקלטה של אלוביץ' מפריכה באופן כמעט מוחלט את הסוגיה המשפטית העומדת בלב כתב החשדות בתיק - עסקת השוחד בין הפעילות הרגולטורית לכתבות.
אלוביץ' ברגעים המדוברים הוא שבר כלי, איש מושפל, רעייתו ובנו עצורים, הונו אבד לו. אדם שחווה הלכה למעשה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". הוא כבר לא טייקון אלא סתם עצור שקם לספירת בוקר. הבן שלו מתחנן בפניו להיות עד מדינה, כדי להשתחרר מהסיוט. אלוביץ' אומר לו, כמסיח לפי תומו, שפשוט כי אין לו מה להעיד. כי כדי להיות עד מדינה הוא צריך לשקר.
מצב שבו חלק הארי של התקשורת הישראלית חוגג על כל פיסת רכילות ומתעלם מעדות אותנטית, שאמורה לפחות להכניס בהם מעט ספק - הוא מביש. תחנות הרדיו והטלוויזיה שחגגו עם גיא פלג על טיפות אף וסכיני גילוח, חטפו שיתוק בשרירי הלסת כשעמית סגל חשף את הדיאלוג הדרמטי הזה. אני מסרב להיכנע לקונספציה העיוורת, למסע הרדיפה, להליכה לצד השקר. ולכן אשים מחל בקלפי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו